כשמציאות מתנגשת עם דימיון אנו קוראים לזה הזיה. זאת אומרת שאנחנו רואים מה קורה ומבינים- אבל משהו בנו מסרב לקבל את זה. וזה בדיוק המצב שלי כרגע. אני לא חדש באתר. פתחתי את הפרופיל שלי לפני שנים- ולעזאזל- איך רק עכשיו נפל לי האסימון שזה המקום הכי מדוייק לכתוב בו, לפרוק את הלב. בלי מחיצות, בלי חסמים- ובלי תחתונים.
כשאני מריח את התחתונים שלה- אני אומר לעצמי שזו הזיה. קשה לי לראות את עצמי במצב הזה. אני מריח אותם ומתגעגע אליה. יודע שהיא כבר לא כאן. היא בחו"ל קורעת את ארצות הברית. היא מרבה להעלות תמונות לפייסבוק ואני כמובן צופה בהם. כבר חודש וחצי שאני בהזיה הזאת. הרגשתי נטוש. הרגשתי שאין לי במה להיאחז- אז פתחתי את ארון הבגדים- והם נוכחים שם. תחתונים, חזיות, חוטינים, שמלות ומכנסיים. מסתבר שפרידה שניה לפני שהיא טסה וכל הבית שלך מלא בדברים שלה- זה לא רעיון טוב. והזמן עובר לאט. אז נעמדתי ככה בהפגנתיות באמצע הסלון (זה לא שמישהו היה בבית, אני גר לבד) ובצעד בטוח פניתי אל ארון הבגדים. ישר הלכתי אל התחתונים. ולא סתם. אני הראשון ששכב איתה, אני הראשון שירד לה, שטעם אותה, למדנו אחד את הגוף של השניה. וככה אני עומד ערום ובוחן את התחתונים שלה. מסתכל עליהם מקרוב. זה מה שנשאר לי ממנה. לפחות עד שהיא תחזור בעוד חודשיים ותתקפל מכאן. תחתון תחרה שחור, תחתון תחרה אדום. תחתון עם פרחים, חוטיני סגלגל. בחרתי. תחרה שחור. לובש. לא מתאים לי במידה אבל אני מסתדר. מקפל את הזין שלי הצידה. לא עומד לי. אני הולך למטבח- הפסקה מטודית. 2 שוטים של ויסקי ואני מוכן לחזייה. בחזיות לא הייתי צריך לחפש מדי. אני יודע מה אני אוהב. חזיה אפורה תחרתית עם X בגב. שם גרביים בחזייה. כמה שאני פטתי.
מחר בבוקר כשאכנס למוסך ואחלק הוראות לכל העובדים- אף אחד לא ידע. רק המראה שתחזיר אלי הבזק של האישון שלי. אני יודע. וזה המון. אני ממשיך לספר לעצמי סיפורים ולהשתמש במונחים של הזיה. אבל סטירת המציאות מעבר לפינה. זה לא משנה שהקמתי עסק במו ידיי, ושאני מרויח טוב ומעסיק עובדים. אני סתם גבר מביך שיושב בבית ולבוש בבגדים של האקסית שלו.
אמצע הלילה. מוריד את החזיה, נשאר עם התחתונים, יוצא החוצה לג'וינט קטן ואישי, אני, דייויד גילמור והירח
