כשאור פוגש חושך

אני יושבת עם כמה חברות. נפגשנו לארוחת ערב.
הן לא בקיאות בפרטים. רק אחת מהן שהושבעה לסודיות.
כל השאר יודעות שהיה מישהו מהקהילה, נפגעתי עמוקות ואני רוצה קצת להתנתק.
אילו רק הן היו יודעות מיהו... האל היווני שלי.
הן מנסות כל אחת בתורה לדלות ממני פרטים עליו. לעיתים בחברה, לעיתים בנפרד.
אבל אני, לצערי, מחוייבת לסודיות.
למה אתם שואלים?...
הוא נשוי.
תחסכו ממני את מבטי הרחמים והטמטום על שנפלתי בקסמיו של גבר נשוי.
בפעם אחרת אפרט איך זה קרה.
גם העובדה שאישתו חולת נפש לא תורם לסיטואציה.

לפעמים בא לי לבוא אליה ולספר לה. לראות את הפנים שלה.
ההפתעה שלה תהיה כפולה. גם על העניין עצמו וגם כי זאת אני.
מי אני? עד לפני כמה חודשים התחום הזה היה קיים מבחינתי רק בסרטים.
באמצעות ידיד נכנסתי אליו, הכרתי אנשים ומקומות.
מהרבה בחינות אני ילדה. תמימה כזאת, עם הרבה חכמה של ספרים, לא חכמת רחוב.
לא מאלו שמשיגות כל גבר שהן רוצות.
ובכל זאת - איכשהו הצלחתי ללכוד את תשומת ליבו.
בלי שרציתי אפילו. בלי שהתכוונתי...

אבל...
לצערי, אני אדם הגיוני. שפוי. צריכה לעשות את הדבר הנכון.
אז הסיפוק מלראות את פניה המופתעות ייאלץ להידחות על הסף.
לעת עתה...