כשאור פוגש חושך

הוא עמד מולי.
חודש ומשהו לא ראיתי אותו, רק התבוננתי בתמונות שלא עשו עימו צדק, והנה, הוא עומד מרחק סנטימטרים ספורים ממני, במלוא תפארתו.
שיחקתי אותה אדישה כמובן.
איכשהו החבר'ה שבאתי איתם החליטו לעמוד ממש לידו.
כן, אני צריכה לראות אותו מול הפרצוף שלי כל שנייה בערב הזה, נכון...
האלכוהול התחיל לזרום. אמרתי יאללה, נזרום, אולי זה ישחרר אותי מהמועקה והכאב שאחזו בי מלראות אותו עומד מולי כל הזמן. ביננו מפרידים סנטימטרים ספורים, אך כאילו תהום עמוקה נפערה ביננו. ואין דרך לגשר עליה.
התחלתי להרגיש רע. ממש רע.
הלכתי לשבת בצד. הוא פתאום ראה אותי. שאל מה קרה. לא היה לי כוח לספר.
רק אמרתי שאני לא מרגישה טוב.
רציתי שיחזיק לי את היד. שילטף את ראשי, שייתן לי נשיקה דואגת על המצח ויעביר את הרגשתי הרעה וכאב הלב. אך הוא רק שאל אם להביא לי משהו, נשאר כמה דקות והלך.
ליבי דפק בחוזקה. השילוב של האלכוהול, הסיגריות ולראות אותו לא נתן לי להירגע.

לפני כמה ימים ראיתי פרק באנטומיה של גריי.
הבחורה שהיתה בקשר רומנטי עם הבחור, לא ידעה שהוא פרוד ושיש לו אישה, לכן כשגילתה היא כעסה עליו וזרקה אותו. אחרי כמה זמן היא הבינה שהיא לא יכולה לברוח מרגשותיה ובאה אליו. אמרה לו - תבחר בי! תאהב אותי!!! אני אגרום לך אושר!
התחלתי לבכות כמו משוגעת בחלק הזה.
איך תמיד בסיטואציות כאלו אנו מרגישים ששום דבר לא מקרי... שיר ברדיו שמתנגן פתאום, סצינה בסרט או תוכנית, הכל נהפך לקול מכוון מלמעלה שאומר לנו לא לוותר...

הוא ישב לידי קצת וקם ללכת.
רציתי לתפוס לו את היד ולומר לו - אל תלך. תישאר איתי קצת. רציתי לצרוח לו - תבחר בי, תאהב אותי, תהיה איתי.
לפחות עכשיו, הערב, כשאני חלשה.
אבל לא יכולתי לעשות זאת. אין לי זכות. הוא עשה את הבחירה שלו ועל כולנו לחיות איתה.

לפעמים כל כך רע לי בפנים שאני מתפללת להיות חולה, כדי שתהיה לי הלגיטימציה לשכב במיטה ולנוח. לא לחייך לאנשים כשבפנים בא לי לקרוע לעצמי את הלב מהחזה ולזרוק אותו.
הייתי בכיף נותנת לו לאכול את הלב שלי. לפחות היו מוצאים בו תועלת. כי לי הוא רק מזיק בשלב זה.

אח, האל היווני שלי.
תמיד הוא יהיה האל היווני שלי...