כשאור פוגש חושך

היא יצאה מהמקלחת, שמה את תחתוני המשי הנעימים שלה,
את החזייה עם התחרה,
לאט לאט שמה את הגרביון, שלא ייקרע...
לבשה את השמלה הצמודה, שמבליטה את קימוריה,
את החזה המלא, את המותניים והירכיים העסיסיות...
שמה את האודם האדום החושני... כזה שתמיד משאיר סימן, שיזכרו שהיא היתה פה.

היא נכנסת למועדון, היא הגיעה באיחור...
כולם התקבצו בקצה המועדון, ממנו בקעה המוסיקה.
הוא ישב בכניסה.
היא הביטה לעברו ומהר הסיטה מבטה.
הורידה את המעיל ותלתה אותו במקום.
היא גייסה את כל כוחותיה, נשמה עמוק וניגשה אליו.
בלי להביט בו שלפה את הכסף מהארנק והגישה לו. בבקשה, אמרה בטון בטוח, בעודה מביטה סביב, נמנעת מקשר עין.
הוא לקח את הכסף, ידו נגעה בידה. לרגע היא הסתכלה עליו, לתוך עיניו האפורות-ירוקות (בשבילה, הוא לעד יהיה עם עיניים כחולות) אך במקום הרוך שפעם היה ניבט מהן, היא ראתה ריקנות. היא סיננה תודה והלכה לעבר החדר בו כולם התקבצו.
לאחר שאמרה שלום לכמה חברים מזגה לעצמה שתייה.
זה היה ערב קריוקי, כולם צחקו מהזיופים של הזמר התורן.
היא הביטה ברשימת השירים, התלבטה בין כמה ופתאום היא ראתה אותו. השיר שתמיד מזכיר לה אותו. היא התלבטה לרגע בינה לבין עצמה. האם היא תצליח בכלל לשיר אותו, בלי לפרוץ בבכי ובלי שקולה יידום...
יאללה, לפחות ננסה, אמרה לעצמה.
הגיע תורה. שקט השתרר במקום. היא התיישבה על כיסא על הבמה.
בזווית העין ראתה אותו עומד ומתבונן בה.
המוסיקה התחילה, תיכף היא תצטרך להתחיל לשיר. לרגע היססה, נוכחותו גרמה לה לאבד פוקוס. הוא התקדם למרכז המועדון, מולה.
"עכשיו אתה בבית, עכשיו אתה שם..." היא התחילה לשיר.
בקול חלש, היא בקושי הוציאה את המילים מפיה
"איש משפחה למופת אתה אבא מושלם..." זה המשפט שכמעט שבר אותה...
היא תהתה האם מישהו מהנוכחים שם לב לקולה הרועד, ללחייה הסמוקות...
היא היישירה מבטה אליו ושרה "למה אני מתאהבת תמיד במה שאי אפשר..."
הוא לרגע השפיל מבטו, אך לאחר שניה הרים אותו חזרה אליו. הביט ישר לתוך עיניה.
לחלוחית החלה לעלות בעיניה. למזלה זה היה החלק בשיר שרק המוסיקה מתנגנת...
היא ניצלה רגע זה לאסוף עצמה, עצמה את עיניה וכשפתחה אותם מחדש - הוא נעלם.
איכשהו היא הצליחה לסיים את השיר. אפילו מחאו לה כפיים בסיום. אמרו שהיא שרה מרגש.
היא חייכה והודתה להם.
הלכה למזוג לעצמה שתייה. הוא עמד ליד הבר. בדיוק ליד מה שהיא שותה.
לרגע חשבה לוותר אך היא היתה צמאה.
היא נעמדה לידו ובלי לומר מילה שלפה כוס.
קרח? שאל. היא היתה מופתעת.
כן בבקשה, ענתה.
הוא לקח ממנה את הכוס, שם לה קרח ומזג לה שתייה. הוא יודע הרי מה היא אוהבת לשתות.
מה קרה? אתה רוצה לוודא שהרעל קר? היא לא יכלה שלא לשאול...
הוא רק הביט בה במבט מלא שנאה ותיעוב.
היא נזכרה בפעם ההיא שהוא אמר לה שהיא פשוט אבן חן. מכניסה אור ויופי לחיים. במיוחד לשלו. והיום? היום הוא שונא אותה.
והיא? בא לה להרביץ לו, לצרוח עליו, לשבור לו את כל העצמות.

אבל (תמיד יש אבל...) היא נזכרת בסצינות מסרטים, בהם זוג רב עד חורמה, עד כדי ניסיון להרוג אחד את השני... ואז תמיד הם משלימים בנשיקה סוערת.
קצה של חיוך עולה על שפתייה.

היא תמימה.
תמיד היתה, תמיד תהיה...