אחרי נצח שנמשך שבועיים, נפגשנו.
בחוץ (!)...אחרי חצות.
לילה על גדות הירקון.
קבענו לחיבוק...ואכן חיבקת מכל הלב
טיילנו בחושך, נותנים ידיים
נתת לי ספייס לשתף על העצב הנורא
שאיבדתי חברה למחלה הארורה.
אבא פה.
כמו קסם...מהמבט הראשון -
אני שוב שלך.
פיק ברכיים.דפיקות לב.נשימות
אני מרוכזת בכל צעד,כדי לא ליפול.
היה ברור לשנינו שלא נסתפק בחיבוק.
והלחישת שלך ..״אבא פה...
את כלבה שלי...?...אבא יזיין אותך..״
ממיסות אותי.מטריפות אותי.מחרמנות אותי
מחזירות אותי הביתה, לאבא.
וכל מה שיוצא ממני זה יללות
יללות של גורה רעבה
יללות של גורה שהלכה לאיבוד והרגע נמצאה.
נישקת.חיבקת.ליטפת.חנקת.הבטחת
הורדת לי את התחתונים
וככה באמצע השביל - בחנת אותי
ואמרת שעכשיו תתן לי להשפריץ
אני לא רוצה ככה.לא שם
לא בלחץ שמישהו עלול לצוץ
אני לא יכולה, אמרתי
בטח שאת יכולה, אתה קובע
ומוכיח לי תוך דקה שכן.
ממשיכים ללכת
אני מטפטפת על עצמי
אתה לא מרשה לי להסתיר את עצמי עם החצאית
ואני חצי ערומה ממשיכה לצעוד לפניך...
עמוד תאורה חושף אותי יותר ויותר
הידיעה שאתה מסתכל עליי ככה חשופה
גם מטריפה אותי וגם מביכה אותי
מתרכזת בהליכה כדי לא למעוד
סורקת נון סטופ מסביב שאין עיניים זרות
אתה נותן לי ללקק אותי מהאצבעות שלך.
אני רוצה לאוטו.חייבת לשבת.חייבת לשחרר
חייבת את הזין שלך - ישר לתוך הלב
אתה דורש שאגמור על הרגל שלך לפני
אני מנסה שוב להגיד שלא יכולה
בטח שאת יכולה - וממשיך ללחוש לי
מה שמהר מאוד גורם לי לגמור.
ממשיכים לאוטו...הגוף שלי בוער. המח רץ.
לראשונה הרגשתי שאני רוצה שגם תכאיב לי
הפעם לא בשבילך
הפעם בשבילי.
(גם זה הגיע. ועוד המשך סשן אאוט-דור ספונטני קצר ומרגש)