נראה לי שאני שוקעת לדאון, שלא לומר דיכאון.
מן משבר , בטח גם קשור להתבגרות.
איפה אני עומדת? מה השגתי? האם התקדמתי ? האם קפאתי במקום ? או שמא נסוגתי לאחור ?
יכולה לעשות רשימה של דברים טובים ומעצימים. אם אתן לחברים קרובים לכתוב לי את הרשימה הם יכתבו דברים חזקים. שאני אמא מופלאה ולביאה. עצמאית. שמחה. מצחיקה. חכמה. נראית טוב ומלאת אנרגיות.
אני לא מרגישה ככה. אני בהישרדות. חייבת לשחות כי אני במים עמוקים. נלחמת כל יום להצליח לעבור את היום בשלום.
אני שונאת את העבודה שלי ואת המקצוע שנדבק עליי. שונאת שאין לי דרייב לעשות שינוי. שאין לי מעוף.
אני שונאת את זה שאין לי כסף לנשום. בקושי לשרוד.
אני שונאת את זה שאין לי גב ובטחון ממשפחה. שבקושי יש משפחה.
אני שונאת את זה שאני סוחבת את העגלה הזו לבד כל כך הרבה זמן.
אני שונאת את זה שנהייתי חסרת סבלנות , במיוחד שזה לבת שלי.
אני שונאת את זה שאני מתפשרת באהבה. מסכימה למספר שתיים בחצר האחורית.
שמעשנת הרבה. שלא עושה יוגה. שלא אוכלת טוב. שלא מבשלת. שלא מנקה. שלא מטפלת בעצמי.
תוך כדי הכתיבה אני מרגישה איך כל רשימת ה״שונאת״ מרעילה אותי. מורידה אותי עוד. ויודעת בתיאוריה שרשימה נגדית היא הדבר ה״נכון״ לעשות.
אבל אין לי אנרגיה לזה, זה יום רשעון.
