בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

People can Fly

צריך לחיות בשביל שיהיה על מה לכתוב
לפני 5 שנים. 26 בפברואר 2019 בשעה 20:42

הבאת אותי היום לקצה.

קצה גבול היכולת בשורף...קצה גבול היכולת בפחד...וקצה גבול הסיבולת הכללית. 

זה שלב שאני כועסת ..מפוצצת אנדרנלין במין נקודת רתיחה כזו שמאיימת לשרוף אותי, ואני מחזיקה חזק לא ליפול.

יצא לסנן אליך ״ססעמק״ בעצבים. אפילו ביקשתי לעשות הפסקה . ריסט לעצמי ולך. חזרתי לכרית שלי להרגע.

נהיה סשן חינוך עם עונש והחטפת לי עוד. בשורף. כי לא אומרים לאבא לא.

ואז גם בחנת שהפנמתי את זה.

כשאמרת שברור לך שאני מתגרה בך כי אני אוהבת לחטוף. עניתי שלא ..פשוט חייבת לענות לך.

גם שכבר לקחת אותי לחדר עוד המשכת לבחון את הסבלנות שלי וליקקתי אותך עד שהתייבש לי הפה הרטבת לי אותו ביריקה כדי שאמשיך עוד.

ואני מתחננת שתזיין אותי כבר או שלפחות רק תגיד לי שזה עוד מעט קורה.

ואחרי הקדמה כזו ...שכבר נתת לי לעלות אליך, מחבק אותי ועוטף בשמיכה...מכניס אותי למלונה שלי אצלך, אהובה ומוגנת, אני נצמדת על כולך ונכנסת לך מתחת לעור...אתה מכניס לי את הזין ופותח לי את הכוס תוך כדי שאתה לוחש לי ״את כלבה טובה. אבא הביא לך זין..״...

אחרי הקדמה כזו...ברור שיהיה זיון בנזונה. מקצה לקצה.  

אבא יודע מה טוב. 

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י