שאלתי אם עצם פריצת הגבול זה האתגר או שזה הפטיש עצמו שחשוב לך ?
״אני נהנה מהדרך״.
(במילים אחרות...נהנה לראות את התהליך ...של ההכנעה)
אמרתי שאני לא רוצה.
״את לא מחליטה״
אמרתי שחייב להיות לי וטו כלשהו.
״יש לך. בדברים שיכולים לגרום נזק פיזי. או דברים לא הגיוניים...
כמו למשל, אם הייתי רוצה לקחת אותך לטיול ערומה עם שרשרת ברחוב - אז לא היית מסכימה״
אמרתי שלא הכל פיזי, יש מצב גם לנזק נפשי.
״לא נפשי- אלא מנטלי. רצית מנטלי, לא?״
רציתי. מנטלי זה בראש... אבל זה גבול פיזי.
״את ממהרת ? לי יש זמן. את עוד תאהבי את זה , כמו את שאר הדברים״
ואתה לא חושש שזה יגרום לי קצר מהכל ?
״ממש לא״ - אתה בחיוך הכי בטוח בעולם.
אני כן מפחדת לקבל קצר, אולי על עצמי. (חשבתי את זה, אבל לא אמרתי את זה)
״נכון אבא יודע מה טוב״?
נכון. אבל אני לא יכולה. וזה ממש מבאס אותי לבאס אותך. לאכזב אותך.
״לא. ממש לא. אני גאה בך.״
ניסיתי כיוון אחר...הצעתי דיל. אולי תחשוב על משהו אחר שאעשה במקום?
״מה את מציעה?״ תגיד אתה...מה רוצה בעד הויתור על זה.
אתה קצת גיחחת...(ברור...הרי הכל שלך. במילא אתה מחליט)
אוףףףף. בא לי לצרוח.
״תצרחי״.
ניגשת . חיבקת. ולחשת לי באוזן -
״את פוחדת להתאהב בזה?״
לא.
אני פוחדת להכשל בזה.
ולא להיות מספיק טובה בשבילך.