אני פותחת לך את הדלת עם הג׳ויינט ביד
אתה מסמן לי לרדת לארבע מיד. ליד הדלת...כשהיא עוד פתוחה..
אני מתמהמהת...מבקשת לסגור את הדלת קודם...ולא ממש מבינה מה נהיה
אתה מורה לי עם היד...עכשיו! אני מתיישבת ואתה דורש ..על ארבע!
אתה נכנס לסלון ואני מתקדמת אחריך בטבעיות...ואתה מסמן לי שלא....תשארי שם!
אתה מתפשט ובדרך למקלחת מוסיף ...לא לזוז!
אני באי נוחות וחושבת לעצמי שאולי אתה כועס על הווייב העצבני שהיה לי בהודעות?
כואבות לי הידיים ...האף נוזל לי...והשיער מטפטף כי לא הספקתי לייבש אותו לפני שהגעת
אתה יוצא מהמקלחת ואני זורקת מבט כועס כשאתה עובר לידי ומתיישב בספה.
משם אתה שורק לי ומסמן לי לבוא.
אני ...כבר די מעוצבנת...מגיעה לאט ומתיישבת על הכרית שלי...מרוחקת
אתה אוסף לי את השיער, שם את הקולר והשרשרת ומושך אותי קרוב לפנים שלך ואומר:
״פה זה לא הברים של דיזינגוף״
אני לא מבינה.
הסברת שאני יותר לא פותחת לך את הדלת כשאני מעשנת לי בסבבה כאילו שזה בר חופשי
אתה מחזיק אותי קצר וזה קצת חונק אותי ואני מזכירה לך שאני חולה היום
(לקבל את ההקלות הראויות למצבי...ולקבל חמלה של אבא)
אתה זוכר.
מוודא שהבנתי.
ורק אז שם לי את הראש אצלך.
מצד אחד...אני אוהבת את החינוך וחושבת בפעם הבאה לפתוח לך שוב את הדלת עם סיגריה ביד.
מצד שני... פעם שניה...ממממממ.... זה כבר ממש יכאב.
דילמה.
מסקרן אותי מה אתה היית מעדיף...שפשוט אהיה כלבה טובה ומאולפת ?
או מרדנית שבודקת גבולות שמגיע לה עונש כבד ?
