אחרי הפסקה ארוכה מדי, אני חוזר הביתה — למסיבות, לחיבוקים, לסשנים הפומביים, לריקודים עד אור הבוקר. אני מגיע לפמדום, הממלכה הקסומה של קימברלי, ועוד לפני שאני מספיק להגיד שלום (כי פאקינג, אני מתגעגע), אני כבר נגרר לבמה. גלגל המזל. נופל על סטירות. קים מורידה לי את המשקפיים וסוטרת אותי שאני רואה אסטרואידים. היא קוראת לשולטת נוספת לקנח בעוד כמה סטירות. אני משתחווה לקהל. בכל זאת, אני נותן כאן עבודה.
אני עושה סיבוב קצר, ואז פוגש את זו שכתבתי עליה לא מזמן.(זו שדפקה לי את התחת והגמירה אותי, אחרי שהגיעה עם היד שלה עד הרחם שלי). ישר מורידה אותי לנשק את הנעליים שלה. אחרי שאני קם, היא נותנת לי סיבוב לפטמות — שוב פעם אני רואה כוכבים. היא מושיבה אותי מולה, בין שתי מלכות מהממות מהכלוב. הן משפיטות אותנו, מכאיבות בתורות. היא שואלת אותי אם התחת שלי מוכן לדפיקה נוספת הערב, עניתי שלא וקבלתי מבט נוזף של החיים.
אחת מהן משכיבה אותי על הסד, מצליפה בי כאילו אין מחר. אנחנו יורדים למבוך, וכל הצלפה, כל צעקה של נשלט — מעבירה בי זרמים של אדרנלין. שולטת מהממת שאני קורא אותה כאן המון, מורידה אותי על ארבע עם הנשלט שלה, ונכנסים לסשן ארוך של הצלפות ובעיטות לביצים. אני מאזוכיסט, רוצה להתמסר, אבל באיזה שלב אני מפציר בה שתפסיק. היא ממשיכה, גומרת לי את הצורה, עד שהיא משחררת אותי.
למעלה, שולטת שאני מכיר תקופה יושבת על כיסא, מורידה אותי, מבקשת לנשק את הרגליים שלה. פאק, כמה טעימות הן. אני עושה איתן אהבה — מהאגודל ועד אמצע הירך. העור שלה מסחרר אותי. מבט אחד על השנייה — אני בספייס, היא מחייכת. היא מכניסה את כל כף הרגל שלה לפה שלי, מזיינת לי את הגרון בחיוך. נרדמות לי הרגליים. אנחנו מתחבקים ארוכות.
אני ממשיך לרחבה, רוקד, פוגש חברים וחברות מהקהילה — הם הלב שלי. אני נכנס לספייס מהסשנים, מהמוזיקה, מהריקוד שלי לעצמי. שקוע בקצב, שעה ארוכה. לפני שאני הולך, עוד שולטת מורידה אותי לנשק את הנעליים שלה, מעלה אותי לבמה עם חבר נשלט. אנחנו מרכלים, צוחקים, ואז היא שמה לב — ומורידה לנו הצלפות של החיים.
עוד קצת ריקוד, יוצא בארבע, מגיע הביתה באור הבוקר.
פמדום. המקום שבו אני מתפרק ונבנה מחדש