בחייאת ראבק קראתם? נהניתם? תשאירו לייק זה בחינם! מבטיח טובות הנאה על כל לייק או תגובה שלכם פרטים באדומות.

תִּפְצְעִי אוֹתִי
בְּבַקָּשָׁה מִמֵּךְ,
פְּצָעִים אֲדֻמִּים.
לֹא כָּאֵלֶּה פְּשׁוּטִים
שֶׁלְּרֶגַע נִדְמִים,
אֶלָּא פְּצָעִים עֲמֻקִּים
שֶׁרַק בַּמָּוֶת מִתְרַפְּאִים.

פְּצָעִים עֲמֻקִּים
שֶׁאֶפְשָׁר אֲפִילוּ לִטְבֹּעַ בָּהֶם,
פְּצָעִים לְלֹא קַרְקָעִית –
שֶׁהַשָּׂטָן יַטְבִּיל שָׁם נְתִינִים.

פְּצָעִים מְכֹעָרִים,
לֹא אֵלֶּה הַמְּצֻיָּרִים
עַל גּוּף שְׁרִירִי וּמַפְעִים.

אֲבָל הֲכִי חָשׁוּב:
פְּצָעִים שֶׁיַּעֲנִיקוּ לָךְ חַיִּים,
פְּצָעִים שֶׁיִּגְרְמוּ לָךְ לִזְהֹר
אוֹ לִגְמֹר.

תִּתְמַכְּרִי לִפְצֹעַ אוֹתִי,
עַד שֶׁהַלֵּב שֶׁלִּי יַחְדֹּל.

## 15 בְּאוֹקְטוֹבֶּר 2023 | 19:56

הַפְּרֵדָה הָרִאשׁוֹנָה

הֵי אֲהוּבָה,
בְּמֶשֶׁךְ שָׁנָה שְׁלֵמָה הָעוֹלָמוֹת שֶׁלָּנוּ הִתְנַגְּשׁוּ לְכִדֵי יֹפִי גָּלַקְטִי מַרְהִיב, כָּזֶה שֶׁמֵּאִיר לְמֶרְחַקִּים. זֶה הָיָה כְּמוֹ שַׁיִט בְּסִירָה קְטַנָּה מוּל הַזֹּהַר הַצְּפוֹנִי, וְלִפְעָמִים כְּמוֹ רַכֶּבֶת הַהָרִים הַגְּבוֹהָה בָּעוֹלָם – רֶגַע אֶחָד לִפְנֵי שֶׁהִיא צוֹלֶלֶת מַטָּה.
הָיָה לָנוּ אֶת הַהוּמוֹר הַשָּׁחוֹר שֶׁלָּנוּ, חִבּוּר בֵּין שְׁנֵי אֲנָשִׁים מִקְּצָווֹת וּרְקָעִים שׁוֹנִים כָּל כָּךְ, אֲבָל עִם הַתְאָמָה רִגְשִׁית מְדֻיֶּקֶת לְהַפְלִיא. יַחַד שָׁבַרְנוּ מֻסְכָּמוֹת, גְּבוּלוֹת שֶׁל יְקוּם וְדֵעוֹת קְדוּמוֹת. פָּתַחְתְּ לִי אֶת הַבַּיִת שֶׁלָּךְ, אֲבָל יוֹתֵר מִזֶּה – אֶת הַלֵּב הַיָּפֶה וְהַמְּיֻחָד שֶׁלָּךְ, לֵב שֶׁלֹּא תָּמִיד יָדַעְתִּי לְהַעֲרִיךְ מַסְפִּיק. רָקַדְנוּ בְּמִסְבּוֹת כְּאִלּוּ אֵין מָחָר, וְעָשִינוּ שְׁטֻיּוֹת שֶׁגָּרְמוּ לָנוּ לִצְחֹק בְּלִי סוֹף.
לִפְנֵי כַּמָּה חֳדָשִׁים, נִדְמֶה הָיָה שֶׁהָאֲדָמָה כְּבָר לֹא יְכוֹלָה לְהָכִיל אֶת עוֹצְמַת הָרְגָשׁוֹת שֶׁלָּנוּ. נֶאֱלַצְנוּ לְהִפָּרֵד בְּפִתְאוֹמִיּוּת וּלְנַתֵּק קֶשֶׁר לַחֲלוּטִין. אֲבָל לֹא הָיָה יוֹם אוֹ לַיְלָה שֶׁלֹּא חָשַׁבְתִּי עָלַיִךְ. הִמְשַׁכְתִּי לְסַמֵּס לָךְ לַמְרוֹת שֶׁהָיִינוּ חֲסוּמִים; הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת אוֹתִי וְעוֹנָה לִי בְּדַרְכֵּךְ שֶׁלָּךְ. בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, דֶּרֶךְ חֲבֵרָה מְשֻׁתֶּפֶת, שָׁלַחְתְּ לִי אֶת הַתְּשׁוּבָה שֶׁכָּל כָּךְ חִכִּיתִי לָהּ – שֶׁסָּלַחְתְּ לִי. לָנוּ.
נֶהֱרַגְתְּ בְּמִסְבָּה עַל גְּבוּל עַזָּה. הָיִית נֶעְדֶּרֶת עַד יוֹם שִׁשִּׁי, וְהַיּוֹם אֲנַחְנוּ מְלַוִּים אוֹתָךְ בְּדַרְכֵּךְ הָאַחֲרוֹנָה. אֲנִי אַמְשִׁיךְ לְסַמֵּס לָךְ, וַאֲנִי בָּטוּחַ שֶׁאַתְּ תַּמְשִׁיכִי לִקְרֹא. אַתְּ תַּמְשִׁיכִי לִרְקֹד, לְגַלְגֵּל עֵינַיִם וּלְחַיֵּךְ – וַאֲנִי אַמְשִׁיךְ לְהַבְטִיחַ לָךְ שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר.

ת.נ.צ.ב.ה

------------------------------

## 23 בְּאוֹקְטוֹבֶּר 2023 | 21:33

הַסְּדוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁלָּנוּ

אֲנִי לֹא מַאֲמִין שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב עָלַיִךְ בִּלְשׁוֹן עָבָר. אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁאִם הָיִית כָּאן, הָיִית הוֹרֶגֶת אוֹתִי עַל הַפּוֹסְט הַדָּבִיק הַזֶּה – אֲבָל אֲנִי מוּכָן שֶׁתָּקִיצִי וְתִתְּנִי לִי חָזָק בָּרֹאשׁ, הָעִקָּר שֶׁתַּחְזְרִי וְתִרְאִי כַּמָּה "סַאחִי" הָפַכְתִּי בִּשְׁבִילֵךְ.
הַסְּדוֹם הָיָה לָנוּ בַּיִת. הוּא הָיָה הַמָּקוֹם הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן שֶׁיָּצָאנוּ אֵלָיו כְּדֵי לְהַכִּיר וּלְבַלּוֹת. עִנְבָּל, אֵין מָקוֹם כְּמוֹ הַסְּדוֹם כְּדֵי לְהַשִּׁיק קֶשֶׁר מַשְׁמָעוּתִי. הַסֶּשְׁנִים הֲכִי טוֹבִים וַעֲמֻקִּים שֶׁלָּנוּ קָרוּ שָׁם. הַסְּדוֹם הָיָה הַמֶּרְחָב הַבָּטוּחַ שֶׁבּוֹ יָכֹלְנוּ לִרְקֹד כְּמוֹ יְלָדִים חַסְרֵי דְּאָגָה. הָרוּחַ שֶׁלָּךְ אִתִּי, וְהַיֹּפִי שֶׁלָּךְ חָרוּט בַּקִּיּוֹת שֶׁל הַסְּדוֹם וּבְלִבּוֹת הָאֲנָשִׁים.

------------------------------

## 31 בְּאוֹקְטוֹבֶּר 2023 | 21:03

אַפְטֶרְקֵייר אַחֲרוֹן

הֵי אֲהוּבָה שֶׁלִּי,
הִתְגַּעְגַּעְתִּי אֵלַיִךְ, אָז בָּאתִי לְבַקֵּר. תָּמִיד זֶה הָיָה בַּבַּיִת הַיָּפֶה שֶׁלָּךְ, וְעַכְשָׁו בָּאתִי עַד הַבַּיִת הַחָדָשׁ שֶׁלָּךְ בְּבֵית הָעַלְמִין בְּאַשְׁקְלוֹן. בָּאתִי לָתֵת לָךְ אֶת הָאַפְטֶרְקֵייר שֶׁהֲכִי מַגִּיעַ לָךְ בָּעוֹלָם – כִּי גַּם שׁוֹלְטוֹת יְכוֹלוֹת לְפַחֵד, וְגַם לָהֶן מַגִּיעָה כָּתֵף וְאַהֲבָה.
נִפְרַדְנוּ לֹא טוֹב, אֲבָל שָׁבוּעַ לִפְנֵי שֶׁהָלַכְתְּ כָּתַבְתְּ לִי שֶׁסָּלַחְתְּ. בָּאתִי לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה מִקָּרוֹב וּלְהַדְלִיק נֵר נְשָׁמָה. תָּמִיד שָׁבַרְנוּ מֻסְכָּמוֹת, וְגַּם עַכְשָׁו קָרָאתִי תְּהִלִּים וְהִבְטַחְתִּי לֹא לִשְׁכֹּחַ אוֹתָךְ לְעוֹלָם. רָצִיתִי תָּמִיד שֶׁנַּחְזֹר לִהְיוֹת יַחַד. אוּלַי עַכְשָׁו, בַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ, זֶה סוּג שֶׁל חֲזָרָה.
------------------------------

## 12 בְּנוֹבֶמְבֶּר 2023 | 19:44

30 יוֹם וּקְצָת
חָלְפוּ שְׁלוֹשִׁים יוֹם, וְאֶצְלִי הָעוֹלָם עָצַר. אֲנִי לֹא מַפְסִיק לָגַעַת בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁחָרַטְתְּ בְּתוֹכִי עִם הַשֵּׁם שֶׁלָּךְ. הַ"וִי" הַכָּחֹל בַּוּוֹאטְסְאַפּ לֹא יַגִּיעַ לְעוֹלָם, וְהַמַּזְכִּירָה הָאֶלֶקְטְרוֹנִית שֶׁלָּךְ קָרָה כְּמוֹ הַמַּצֵּבָה.
כְּשֶׁיּוֹרֵד גֶּשֶׁם, אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַשִּׁיר הַהוּא שֶׁאָהַבְתְּ. אֲנִי נִזְכָּר כַּמָּה יָפָה הָיִית וְכַמָּה אָהַבְתִּי לְסַפֵּר לָךְ אַגָּדוֹת חֲזַ"ל אַחֲרֵי סֶשְׁנִים אֲרֻכִּים. דִּבַּרְנוּ גַּם עַל הַמָּוֶת, רַק שֶׁלֹּא שִׁעַרְתִּי שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת יִקַּח לִי אוֹתָךְ לָעַד. סַעְמֶק, אֲנִי עֲדַיִן אוֹהֵב אוֹתָךְ.

------------------------------

## 11 בְּיָנוּאָר 2024 | 22:08

מֵאָה יָמִים שֶׁל גַּעֲגוּעַ
חָלְפוּ מֵאָה יָמִים. בָּאתִי לְבַקֵּר וְהַמַּצֵּבָה הָיְתָה חַמָּה, וּלְרֶגַע הַחִבּוּק הִרְגִּישׁ אֲמִתִּי. נִקֵּיתִי אֶת הַשַּׁיִשׁ מֵהָאָבָק – אָז אַתְּ יְכוֹלָה לְבַטֵּל אֶת הָעוֹזֶרֶת שֶׁל יוֹם שְׁלִישִׁי.
הַפַּחַד שֶׁלִי הוּא שֶׁתִּהְיִי רַק זִכָּרוֹן רָחוֹק, וּמִצַּד שֵׁנִי הַגַּעְגּוּעַ חוֹנֵק. אֲנִי סוֹגֵר מַעְגָּלִים בַּמָּרִינָה וּבְיַעַר רֵעִים, מְדַמְיֵן אוֹתָךְ רוֹקֶדֶת.
מוֹתֶק, רַק מִשְׁפָּט אַחֲרוֹן: הִכַּרְתְּ אֶת כָּל הַחֻלְשׁוֹת שֶׁלִּי, אֲבָל לֹא הִכַּרְתְּ אֶת הַחֻלְשָׁה שֶׁלִּי – אֵלַיִךְ.

------------------------------

## 25 בְּיָנוּאָר 2024 | 21:08

הַשְּׁקִיעוֹת שֶׁל הָעִיר הַזּוֹ
הַקּוֹלָר הַמֶּנְטָלִי שֶׁלָּךְ עֲדַיִן עָלַי. הַסִּימָנִים שֶׁהִטְבַּעְתְּ בִּי מַצְמִידִים אוֹתִי לָרִצְפָּה שֶׁלָּךְ. לוּ רַק יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אוֹתָךְ מְחַיֶּכֶת עוֹד פַּעַם אַחַת. אֲנִי מִתְנַחֵם בָּרְגָעִים הַטּוֹבִים שֶׁלֹּא תָּמִיד יָדַעְתִּי לְהַעֲרִיךְ. הַפְסַדְתִּי אוֹתָךְ פַּעֲמַיִם, וְזֶה דּוֹקֵר בִּי בְּכָל לַיְלָה מֵחָדָשׁ. נוּחִי בְּשָׁלוֹם, גְּבִירָה יָפָה שֶׁלִּי.

------------------------------
## 26 בְּיָנוּאָר 2024 | 13:06

בָּכִיתִי 
מֵאָה עֶשְׂרִים יָמִים שֶׁל הַדְחָקָה מִסְתַּיְּמִים. הַכְּאֵב נוֹחֵת עָלַי בְּמִשְׁקָל שֶׁל אֶלֶף אוֹנִיּוֹת. אֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתָךְ בְּמוֹעֲדוֹנִים, בָּרְחוֹבוֹת, עַד שֶׁאֲנִי מוֹצֵא אוֹתָךְ שׁוּב כָּאן. הַפַּעַם הַזּוֹ אֲנִי מֵכִיל אֶת הַכְּאֵב וּמַרְשֶׁה לְעַצְמִי לִדְמֹעַ. תָּמִיד תָּהִיתִי מִי תִּהְיֶה הָאִשָּׁה שֶׁתִּגְרֹם לִי לִבְכּוֹת, וְהִנֵּה סוֹף סוֹף מָצָאתִי.

------------------------------
## 1 בְּמֶרְץ 2024 | 15:22

שׁוּב דַּאנְגֶ'ן בִּלְעָדַיִךְ
קָשֶׁה לִי בִּלְעָדַיִךְ. אֲנִי רוֹקֵד בַּמּוֹעֲדוֹן שֶׁלָּנוּ, וּכְשֶׁאֲנִי עוֹצֵם עֵינַיִם אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ מוֹשֶׁכֶת אוֹתִי בָּרְצוּעָה אֵלַיִךְ. אֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת הַקּוֹלָר הַמֶּנְטָלִי קוֹשֵׁר אוֹתִי אֵלַיִךְ לְכָל מָקוֹם. סַעְמֶק, זֶה לֹא הוֹגֶן – כִּי אֵין אַפְטֶרְקֵייר בַּדָּבָר הַזֶּה. קְצָת רֵיק כָּאן בִּלְעָדַיִךְ.

------------------------------
## 7 בְּאַפְּרִיל 2024 | 17:42
מִרְדָּף אַחַר זִכְרוֹנוֹת
חֲצִי שָׁנָה עָבְרָה. נָסַעְתִּי לַמִּדְבָּר לֶאֱסֹף זִכְרוֹנוֹת. זֶה לֹא הוֹגֶן שֶׁלֹּא נִשְׁאַר מַשֶּׁהוּ פִיזִי, אֲפִלּוּ אֶת הַהוֹדָעוֹת מָחַקְנוּ. אֲנִי בְּמֵרוֹץ נֶגֶד הַזְּמַן לְהַסְפִּיק לִתְפֹּס אֶת כֻּלָּךְ. אֵין סִיכּוּי שֶׁאֶתֵּן לָךְ לְהֵעָלֵם סוֹפִית. לֹא בַּמִּשְׁמֶרֶת שֶׁלִּי.

------------------------------
## 17 בְּאַפְּרִיל 2024 | 01:35

חֲצִי בַּקְבּוּק

פַּעַם הָיִיתִי בָּא אֵלַיִךְ

עִם בַּקְבּוּק יַיִן לָבָן,

שׁוֹקוֹלָד בְּקֻפְסָה

וְכַמָּה פֵּרוֹת יָפִים.

וְעַכְשָׁו

אֲנִי בָּא

רַק עִם נֵר נְשָׁמָה,

אֶבֶן קְטַנָּה, 

סֵפֶר תְּהִלִּים

וּפְרָחִים יְבֵשִׁים.

אֲבָל מֵהַיַּיִן –

מַשְׁאִיר לָךְ עֲדַיִן

חֲצִי בַּקְבּוּק,

לְחַיֵּי מָה שֶׁהָיָה.

------------------------------
## 20 בְּיוּלִי 2024 | 18:44

רַק עוֹד חֲלוֹם אֶחָד קָטָן

אַתְּ בֶּטַח מַגִּיעָה אֵלַי בְּכָל לַיְלָה בַּחֲלוֹמוֹת לְבָנִים. אֲנִי מַמָּשׁ רוֹצֶה לַחְלֹם אוֹתָךְ, לְהִזָּכֵר בְּכָל קַו בְּפָנַיִךְ. פְּלִיז תָּבוֹאִי, רַק לַחֲלוֹם אֶחָד קָטָן שֶׁאֶזְכֹּר. רַק לְרֶגַע, לְהַגִּיד שָׁלוֹם. אֲנִי מַבְטִיחַ לֹא לִכְעֹס שֶׁנֶּעֱלַמְתְּ לִי לְכָל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן.

------------------------------
## 23 בְּיוּלִי 2024 | 22:58

אֲדָמָה יְתוֹמָה
פַּעַם
הָיִיתִי לָךְ הָאֲדָמָה,
וְאַתְּ הָיִית לִי
שָׁמַיִם כְּחֻלִּים.
וְעַכְשָׁו,
יֵשׁ לָךְ אֲדָמָה אַחֶרֶת
בְּבֵית הָעַלְמִין.
וַאֲנִי עוֹמֵד שָׁם,
מַבִּיט בְּשָׁמַיִם אֲפֹרִים
בְּעֵינַיִם רֵיקוֹת –
אֲדָמָה יְתוֹמָה. 

------------------------------
## 24 בְּיוּלִי 2024 | 01:26

כּוֹעֵס
שֶׁתֵּדְעִי שֶׁאֲנִי כּוֹעֵס עָלַיִךְ. כּוֹעֵס שֶׁנִּרְצַחַת בְּנוֹבָה וְהִשְׁאַרְתְּ אוֹתִי לְבַד, עִם הַלֵּב הַמְּחֹרָר. אֲנִי כּוֹעֵס שֶׁאַתְּ כְּבָר לֹא נוֹתֶנֶת לִי אֶת הָאַפְטֶרְקֵייר שֶׁרַק אַתְּ יָדַעְתְּ לָתֵת. אֲבָל הַכַּעַס לֹא מַפְרִיעַ לִי לֶאֱהֹב אוֹתָךְ. אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ, וְאֶמְשִׁיךְ לֶאֱהֹב וְלִסְלֹחַ עַד אֵין קֵץ.
------------------------------

## 27 בְּאוֹקְטוֹבֶּר 2024 | 20:23

אַחֲרֵי שָׁנָה
בְּדִיּוּק שָׁנָה אַחֲרֵי, וַאֲנִי שׁוּב כָּאן אֶצְלֵךְ. הַגַּעְגּוּעַ אֵלַיִךְ הוּא אֵינְסוֹפִי. גַּם בֵּית קְבָרוֹת חָשׁוּךְ בַּלַּיְלָה לֹא מָנַע מִמֶּנִּי לָבוֹא לְהַדְלִיק נֵר וְלָשִׁיר שִׁירִים שֶׁל גַּעְגּוּעַ. אֲנִי אֶחְזֹר אֵלַיִךְ שׁוּב וָשׁוּב.
------------------------------

## 8 בְּאוֹקְטוֹבֶּר 2025 | 00:40

שְׁנָתַיִם בִּלְעָדַיִךְ
שְׁנָתַיִם בִּלְעָדַיִךְ.
הַזִּכְרוֹנוֹת הַצִּבְעוֹנִיִּים מִתְפּוֹגְגִים. הֵם כְּבָר שָׁחוֹר־לָבָן. וּלְאַבֵּד אֶת הַזִּכָּרוֹן מִמֵּךְ — כּוֹאֵב לֹא פָּחוֹת מִכְּאֵב הָאֲבַדּוֹן.
אֲנִי הִמְשַׁכְתִּי הָלְאָה, אֲנִי מַדְחִיק, אֲנִי שׁוֹכֵחַ. אֲבָל זֶה יוֹשֵׁב עָלַי — שֶׁלְּאַט־לְאַט אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָךְ פָּחוֹת. וְרַק רְגָעִים מְסֻיָּמִים מַחְזִירִים לִי הַכֹּל: נוֹבָה, מִסְבּוֹת טֶבַע, דַּאנְגֶ'ן, קוֹלָר.
אוֹ כְּמוֹ הַיּוֹם — הַשְּׁבִיעִי לְאוֹקְטוֹבֶּר.

------------------------------

*תם ולא נשלם*

השכול המחתרתי שלי

האבל שלי לא חוקי. הוא מחתרתי, סודי, קורה רק בחושך. איש לא בא לשבעה לחבק ולנחם – ולא שזה תמיד עוזר. לא הראיתי לאיש תמונות שלנו, לא סיפרתי לכולם כמה יפה היית וכמה אהבנו. קצין העיר לא בא לבשר לי שמצאו אותך אחרי שבוע של חיפושים; נודע לי עלייך רק מאייטם קטן באתר חדשות. בכל זאת, לא היית היחידה שנרצחה בשביעי באוקטובר.

לא קרעתי חולצה, לא אמרתי קדיש, ולא כתבתי עלייך שורות בעיתון, למרות שיש לי עולם שלם לכתוב. אז מה אם אהבנו? ואז מה אם נפרדנו קצת קודם במריבה טיפשית, ועדיין לא הספקנו לסלוח? אהבנו אהבה "לא חוקית", כזו של פעם בחיים.

אף אחד לא לימד אותי איך מתאבלים במחתרת. איך קורעים חולצה דמיונית, ואיך זה להקשיב רק לשירי געגוע בלי שאיש ישאל למה. ובעיקר – איך מאבדים מישהו קרוב שחובה לשמור בסוד. זה מגרד לי את הלב. תמיד תנקר בי המחשבה שזה "רק" אובדן של אהבה שחולפת, ולא של אבא או ילד כמו בסיפורים המזוויעים משם. האם בכלל יש מקום לשכול הלא-חוקי שלי? האבל שלי מרגיש זר ומנוכר.

אבל הבנתי שגם לאבל כזה חייב להיות מקום. מותר לי לכאוב, להתגעגע, ולבקר אותך ב"בית החדש" שלך בכל פעם שהלב נצבט. מותר לי להדליק נר נשמה, לטייל במקומות שבהם צעדנו יחד, ולאכול במסעדות שאהבנו. מותר לי לנשום את הזיכרון שלך במועדונים שבהם רקדנו עד הבוקר, ולהגיע מדי פעם לרחבת הנובה – להרגיש אותך ואת המסע האחרון שלך. והכי חשוב: להקשיב לשיר שלנו.

אני רק מקווה ששם למעלה, האבל הלא-חוקי שלי מיוחד עבורך, בדיוק כפי שהיינו מיוחדים זה לזו כאן למטה.

עַל צַוָּארִי הַקּוֹלָר אוּלַי הַיָּפֶה בַּיְּקוּם, וְגַם הָאָרֹךְ בְּיוֹתֵר. הוּא מִצַּוָּארִי וְעַד הַשָּׁמַיִם גָּבוֹהַּ מְקוֹם מִשְׁכָּנֵךְ מֵאָז הַשְּׁבִיעִי הָאָרוּר. קִלׇּרׇתְּ וְטֶרֶם שִׁחְרַרְתְּ אֶת נִשְׁמָתִי הָעֲקוּדָה לָךְ לָעַד. הַיָּד שֶׁלְּךָ עֲדַיִן מְלַטֶּפֶת אוֹתִי מִלְּמַעְלָה וְגוֹרֶרֶת אוֹתִי בְּדִיּוּק כְּמוֹ אָז בַּסִּמְטָאוֹת הַחֲשׁוּכוֹת שֶׁל תֵּל אָבִיב. וְהַחִיּוּךְ שֶׁלָּךְ שֶׁמַּתְחִיל קְצָת לְהִשָּׁכַח, סוֹדֵק אוֹתִי מִבְּתוֹכוֹ בְּכָל זִכָּרוֹן שֶׁנֶּאֱבַד לָעַד. אַתְּ עֲדַיִן מַכְאִיבָה לִי, וּבִמְקוֹם שׁוֹט וַאֲזִקִּים אַתְּ מַכְאִיבָה לִי בְּגַעְגּוּעַ וְחִסָּרוֹן אֵין סוֹפִי תְּמִידִי. זֶה כְּאֵב בְּלִי הַתְחָלָה וּבְעִקָּר בְּלִי סוֹף. וְגַם הֲכִי נוֹקֵב. כִּי הַפַּעַם אֵין אֶת הָאַפְטֶרְקִיר מִמֵּךְ . רַק חִבּוּק קָרִיר שֶׁל מַצֵּבָה דּוֹמֶמֶת שֶׁל עוֹד שְׁקִיעָה אֲרוּרָה. אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ אֵלַיִךְ וְלַחִיּוּכִים שֶׁלָּךְ מֵהַכְּאֵב שֶׁלִּי. וְהַלְוַאי

"בשבעה באוקטובר שרפת לי את הלב, גבירה יפה שכמותך. קילרת אותי אלייך לתקופה כל כך ארוכה ויפה, אז איך זה שנרצחת לי ככה ב'נובה', ביום בהיר אחד, בלי שהתחבקנו כמו שצריך?

אני לא יודע אם את יודעת, אבל זו הפעם הראשונה שחוויתי מוות של אדם שאהבתי כמו שאהבתי אותך. זה שורף כל כך, כאילו חסר לי חלק בלב. אני מרגיש שהצטרפתי למשפחת השכול, למרות שאיש לא ידע על העומקים שהיו לנו – על האינטימיות הרגשית, המסיבות עד אור הבוקר, הטיולים בתל אביב והרגעים שהיינו מכורבלים יחד - את השכול השקוף שלי. 

אני זוכר את השבוע שבו חיפשו אותך. קיוויתי שאת רק מתחבאת, ובסוף זיהו אותך שם. אני מנסה לדמיין את החרדה והבריחה שלך עד שהם השיגו אותך, וזה לא מרפה. בשנה הראשונה עוד נסעתי אלייך לקבר בכל חודש; לא היה לי מנוח ולא רציתי שתהיי שם לבד. הייתי מדליק נר ומתבודד איתך לשיחה.

אבל לאט לאט האבל מפנה מקום, והזיכרון מתחיל לבגוד. אין לי במה להחזיק, לא נשאר דבר פיזי חוץ מהגעגוע והסימנים שחרטת לי על הלב. כשאני נוגע בהם, אני נזכר בך שוב ובכל מה שהיה. כתבתי לך שיר, אני מקווה שתאהבי אותו, ושתדעי שאותך אני לעולם לא שוכח."

הַדְּמָעוֹת יָבְשׁוּ, אַךְ לֹא הַגַּעְגּוּעַ.
הַפְּצָעִים הֶחְלִימוּ, אַךְ לֹא הַכְּאֵב.

הַפְּרָחִים יָבְשׁוּ, קָמְלוּ מִזְּמַן,
הַקֶּבֶר הַטָּרִי מְכֻסֶּה אֲבַק דְּרָכִים.
מִנֵּרוֹת הַנְּשָׁמָה נוֹתְרוּ רַק גְּלִידֵי חֵלֶב.

גַּם הַחִיּוּךְ נִשְׁכַּח, וְרֵיחַ גּוּפֵךְ,
אֲנִי כְּבָר לֹא סוֹפֵר יָמִים לַשְּׁבִיעִי.
אֲנָשִׁים מְפַטְפְּטִים בְּבָתֵּי קָפֶה,
הַשָּׁמַיִם כְּחֻלִּים, הַשֶּׁמשׁ שׁוֹקַעַת לַיָּם,
וְרַק הַחֹר בַּלֵּב מַמְשִׁיךְ לְהִתרַחֵב –
בְּכָל לַיְלָה מֵחָדָשׁ.

התמונה האחרונה שלנו 🖤

בעקבות סשן האונס שחוויתי השבוע. (פוסט האחרון) הזכרונות חזרו שוב ואיתם הצורך לבטא את התחושות והרגשות. 

"לַיְלָה אָפֵל שֶׁל דְמָעוֹת" 

תַּמְשִׁיךְ לְזַיֵין אוֹתִי כְּאִלּוּ הַיְּקוּם מֵת,

וְנִשְׁאַרְנוּ רַק אַתָּה — וְהַתַּחַת שֶׁלִּי.

תִּקְרַע מִמֶּנִּי פִּסּוֹת מֵהַנְּשָׁמָה

אוֹ אֶת מָה שֶׁנִּשְׁאַר. 

קַח מָה שֶׁתִּקַּח;

הַגּוּף הַזֶּה כְּבָר לֹא בֵּיתִי  —

הוּא עַכְשָׁו רַק אוֹסֵף עֲצָמוֹת

וְחֹרִים שֶׁצְּבוּעִים בְּאָדֹם. 

תֵּן לִי בְּבַקָּשָׁה לַחְדֹּל, לְהִשְׁתַּלֵּב בְּנוֹף הַשָּׁבוּר.

אַל תִּתֵּן לִי לִנְשֹׁם —

אֶלָּא קְצָת לִשְׁכֹּחַ;

עוֹד לַיְלָה אָפֵל שֶׁל דְּמָעוֹת.

וּכְשֶׁתֵּלֵךְ, תְּכַבֶּה אֶת הָאוֹר;

שֶׁהַלַּיְלָה לֹא יִרְאֶה 

שֶׁהַדְּמָעוֹת יִזְלוּ שׁוּב —

הַפַּעָם, בְּלִי לְבַקֵּשׁ מִמְּךָ רְשׁוּת.

יש לה עניין משמעותי עם האונס שעברתי כנער ורצון להכיר לפרטי פרטים מה קרה שם בדיוק, איפה הכרנו, איך קראו לו, מה הוא לבש, איך הוא הריח?

 הרגיש לי מוזר השאלות האלה ואפילו קצת פולשניות מדי, כאלה שנוברות עמוק בטראומה שלי.

היא לא וויתרה והמשיכה לשאוב ממני כל בדל של זיכרון עד שחזרתי להיות אותו נער ששכב על המזרון באיזו דירה מעופשת בבני ברק שמתחנן על חייו.

שאלתי אותה מה כל כך מושך אותה לגרום לי לשחזר את האונס?

"הכאב שלך מרגש אותי", היא ענתה לי. "אני מגיבה לכאב שלך והסיבה לא קשורה אליך אבל משום מה זה משהו שקשה לך להפנים. כנראה אתה רגיל להיות במרכז הסשן ושהכל סובב סביבך. איתי זה אחרת".

השבוע היא שולחת לי וואטסאפ - "אתה דופק דפיקה אחת בדלת. ברגע שתשמע אותי, תעצום את העיניים ואל תפתח אותם עד שתקבל הוראה אחרת. אתה לא פונה אליי ולא מנסה ליזום שיח בשום צורה. אם יש לך משהו מהותי לשאול אתה אומר ''שאלה'' ומחכה לרשותי כדי להמשיך".

"אני יודעת בדיוק איך אני רוצה אותך. 

אני רוצה שתלחשי לי באוזן מה שהוא עשה לך ושתתעכבי על כל משפט."

אני אצלה דופק בדלת רועד מפוחד אבל גם סקרן ורעב להיות שימושי לרעב שלה, זאת חוויה עילאית.

 אני מדמיין את הידיים שלה נוברות בתוכי בגסות ופוצעת אותי כי הבשר שלי משביע אותה הרגשתי לרגע כמו בשר באיטליז התלוי באנקול ונפרס לכל דורש. "אתה יכול להיכנס" אני שומע אותה אני מתלבט עוד רגע קט מריץ בראש את האפשריות ואת ההשלכות ונכנס פנימה. אני עוצם עיניים ומרגיש אותה סוקרת אותי, היא מדביקה את העיניים שלי בפלסטר ומכניסה אטמים לתוך האוזניים שלי.

הרגשתי בתוך בועה, לא רואה ולא שומע נשאר לבד עם הפחדים והחששות. 

"תתפשט" היא אומרת לי היא עוזרת לי להתפשט עד שאני עירום לחלוטין. לאט לאט אני מתמסר לתחושת הניתוק הזו לא רואה ובקושי שומע, היא גוררת אותי אליה צובטת ומכרסמת את הפטמות שלי. פתאום אני מרגיש אותה מתעסקת עם הזין שלי מכניסה אותו לתוך טבעת מתכתית, היא מכניסה את הזין שלי לכלוב צניעות ונועלת אותו.

 גם ככה אין לו שימוש ואני לא רוצה שהעיסה הקטנה שלך תתנדנד כשאני מזיינת אותך. חוץ מזה גם ככה אתה לא יכול לזיין מאז שזה קרה. עקר.

אני בולע את הרוק, היא נגעה בנקודה רגישה וזה הקושי שלי לתפקד כגבר במיטה ואת ההשלכות של זה על חיי הנישואין שלי, כבעל , על הגבריות שנלקחה ממני באותו הערב, הכאב ובכלל על הדימוי העצמי שלי - הדיסוננס בין הגבר שאני צריך להיות לבין הנקבה שבתוכי.

היא מלבישה אותי בתחתון תחרה אדום עם מקום לכלוב (ידעתי את זה מתמונה שהיא שלחה לי יום קודם). "תשבי על הרצפה" היא אומרת לי, "שמעתי שאת שרמוטה טובה. אז את בטח יודעת איך למצוץ בולבולים". אני שומע אותה גוררת כיסא ואז מלבישה את הגרון שלי על הזין שלה שהיה עבה ובקושי נכנס לי לפה, אני משתנק ודומע והיא שוב דוחפת לי את הראש דופקת אותו לתוך הזין שלה. לרגע היא מוציאה את הזין שלי ממנה וסוטרת לי חזק עמוק יותר "זונה! את לא זזה מכאן עד שאני גומרת".

היא מחזיקה את הראש שלי ופשוט משתמשת בו כמו חפץ ורפלקס ההקאה שלי מתפקע ואני מחרחר והיא נותנת לי לנשום מדי פעם, סוטרת לי ואני כבר מתמסר לזין שלה שדופק את הגרון שלי הסטירות שלה שלחו אותי ליקום מקביל ואז אני שומע אותה מתנשפת עמוק יותר. "זונה!" והיא באקסטזה ממלאת את הגרון שלי ולא נותנת לי לצאת ואז גומרת בשאגה.

 אני נשאר על הרצפה מסדיר נשימה יורק את כל מה שיצא ממני היא מסתכלת עלייו אומרת לי "תבלעי הכל" 

היא מקימה וגוררת אותי לחדר המיטות ומשכיבה אותי על הגב "תפסקי רגליים" אני שומע אותה אומרת.

 היא מורידה לי את אטמי אוזניים ופתאום אני מתחיל לשמוע אותה בבירור ואת הקול של השכנים ואת המכוניות ברחוב, כאילו חזרתי למציאות אחרי שהייתי שקוע בעולם אחר.

 היא תופסת חזק את הרגליים שלי ומניחה אותם על הכתפיים שלה בדיוק כמו שסיפרתי לה איך הוא אנס אותי 

"תתחילי לספר לי איך הוא אנס אותך ואני רוצה לשמוע הכל".

אני מרגיש שהיא משמנת את החור שלי ומרחיבה אותו עם האצבעות שלה ואני מתחיל לספר לה את הסיפור שהיא כבר יודעת...

 "אני בן 16, חיפשתי בצאט תפוז מישהו שיראה לי סרט פורנו כי זה מאוד סקרן אותי. גבר אחד הציע לאסוף אותי היה לו בית ריק והוא ישמח להראות לי. הוא אוסף אותי ברכב שלו לבית שלו, אנחנו מתיישבים לראות את הפורנו הראשון שלי בתור ילד חרדי שמעולם לא ראה אישה בעירום או תמונה לא צנועה, זה היה בהחלט שוק".

"תמשיכי" היא אומרת לי כשהיא משחקת עם הזין שלה בחור שלי ואני ממשיך. 

"התחלנו לראות סרט פורנו אבל מאוד מהר הוא התחיל לאונן לי ובאיזה שלב גם להפשיט אותי. הוא הוריד אותי למזרון, השכיב אותי והתחיל למצוץ לי, זה היה לי מאוד נעים כי מעולם לא הרגשתי את זה".

"תמשיכי" היא אומרת לי ואני ממשיך.

"באיזה שלב הוא מוריד ממני לגמרי את המכנסיים ומעלה את הרגליים שלי על הכתפיים שלו".

"איזה מבט היה לו ?" היא שואלת, אני מתאר לה את המבט הרעב שהיה לו, ואת העיניים המפחידות שהיו לו .

"תמשיכי" ואני מרגיש שהיא תופסת את הרגליים שלי על הכתפיים שלה, מסנכרת את האונס שלי עם מה שקורה עכשיו . "ואז הוא תופס אותי חזק כי רציתי וביקשתי ללכת. הוא לא נתן לי ותפס אותי בביצים שלי ולחץ אותם שאני לא אזוז", 

היא תופסת אותי בביצים - "תמשיכי" 

"ואז הוא יורק לתוך החור שלי ומכניס לשם אצבעות", אני מרגיש שהיא מכניסה את האצבעות שלה לתוכי. "ואז הוא הכניס את הזין שלו לחור שלי" וזה הרגע שהיא הכניסה את הזין שלה לחור שלי. "זה כואבבב, גם אז וגם עכשיו... " היא התחילה לפמפם אותי באמוק

"מה עשית כשהוא זיין אותך?" 

"בכיתי" עניתי לה בבכי. 

היא מתחרפנת וננעצת בתוכי עמוק יותר וכבר אין לי אויר לספר לה מה היה בהמשך אבל ממילא היא כבר לא היתה צריכה לשמוע.

היא נכנסה עמוק לדמות של האנס ואני הרגשתי שוב אותו הילד שנאנס.

 היא מגבירה את הקצב של החדירה לתוכי 

הראש שלי נדפק בקיר היא אהבה את זה והחזיקה את הראש שלי ודפקה אותו בכל נעיצה שלה בתוכי אני שומע אותה מתנשפת ומוחצת אותי כמו ההוא.

היא מחזיקה את הצוואר שלי ולא נותנת לי לנשום

כדי לנעוץ את עצמה לתוכי חזק יותר היא שמה על הפרצוף שלי כרית ומועכת אותה עליי, אולי כדי לא לראות אותי או כדי לחנוק אותי אין לי מושג. 

היא ממשיכה להגביר את הקצב והיא הופכת אותי לתנוחה כזו ולתנוחה אחרת, פעם על הגב ופעם בתנוחת עובר והיא מפסיקה רק כדי להסדיר נשימה וכדי למקם את עצמה טוב יותר.

 ואני, כבר ממזמן מרחף ומנותק מרגיש איך סיפור האונס והכאב שלי ואיך הגוף שלי, משמשים את החרמנות שלה. ההרגשה להיות האובייקט לרעב שלה חידלו אותי מלהתקיים .

היא רוטטת גועשת בזעם והזין שלה עמוק בתוכי מורחת עליי את הזעה שלה עד שהיא גומרת בצעקה ונשכבת עליי באפיסת כוחות.

 היא ירדה ממני ונשכבת לידי כשאני בתנוחת עובר מסדירה נשימה נוגעת בי מכניסה אצבעות לחור שלי "החור שלך מטריף" היא אומרת לי, "כמו שתינוק צריך מוצץ את צריכה זין בתוכך. רק זה מרגיע אותך".

 אני ממלמל לא יודע איפה אני נמצא

מבולבל מרחף ובעיקר מרגיש סיפוק מלהיות כל כך שימושי וכל כך משמעותי לצורך שלה בכאב ובחור שלי.

לָבָן מַקְפִּיא מְכַסֶּה הַכֹּל,
גַּם אֲדָמָה חֲרוּכָה
מִכְּאֵב וְיָגוֹן.
שֶׁקֶט מַעֲלֶה אֵדִים
שֶׁל נְשִׁימוֹת גּוֹסְסוֹת,
מְרַטְּשׁוֹת מַנְגִּינוֹת עֲצוּבוֹת.

שִׁירִים לְלֹא מִלִּים,
אֵין-סְפוֹר פְּסִיעוֹת
שֶׁל אֲנָשִׁים יְחֵפִים
נִגְמָרִים
בְּלִי סוֹף.

צִוְחַת עוֹרְבִים שְׁחֹרִים
מְהַדְהֶדֶת,
מַרְעִידָה צַמָּרוֹת שְׁחֹרוֹת.
עַרְפִילֵי רֹעַ
מְרַחֲפִים,
יוֹנְקִים חַיִּים,
זוֹרְעִים אֶת הַשְּׁכוֹל.

גּוּפוֹת דּוֹמְמוֹת,
פְּשׁוּטוֹת יָדַיִם
כְּסִימָנֵי דֶּרֶךְ לַבָּאִים,
מְעַטְּרוֹת דְּרָכִים
בִּשְׁבִילִים אֲדֻמִּים, נִגָּרִים,
אֲרֻכִּים.

עֲדַיִן הַלָּבָן מַקְפִּיא,
מְכַסֶּה הַכֹּל,
גַּם אֲדָמָה חֲרוּכָה
מִכְּאֵב וְיָגוֹן.

צִפּוֹרִים מְצַיְּצוֹת,
מְנַתְּרוֹת קַלִּיל
מֵעֵץ לְעָנָף בְּחֶדְוָה.
בָּקָר שָׂבֵעַ רוֹבֵץ,
וְכֶלֶב אֶחָד מְנוּמְנָם.
חַלּוֹנוֹת נִפְתָּחִים,
כְּבִיסוֹת צְחוֹרוֹת נִתְלוֹת,
שֶׁמֶשׁ זוֹרַחַת וּמְאִירָה
פְּרָחִים אֲדֻמִּים צְעִירִים.

וְיַלְדָּה זְהֻבַּת שֵׂעָר
שֶׁקּוֹטֶפֶת,
שָׁרָה בִּלְחָיַיִם סְמוּקוֹת
וְנַעֲלַיִם נְקִיּוֹת.

לֹא יוֹדַעַת אֶת הַזְּוָעָה
שֶׁנִּבְרְאָה לִפְנֵי שָׁנִים
תַּחַת רַגְלֶיהָ,
תַּחַת הָאֲדָמָה הַבְּתוּלָה
וְהַלְּבָנָה.

אֶרֶץ, אַל תְּכַסִּי דָּמָם.

 מוקדש לסבתא ז"ל שורדת שואה שלא הבינה מעולם איך הכל המשיך כאילו כלום לא קרה.

ת.נ.צ.ב.ה

אני נכנס לחדר ששכרנו לפי שעות. היא עומדת שם, מחכה לי. אני משאיר את כל מה ומי שאני מחוץ לדלת. אני מגיע נקי מבפנים ומבחוץ, כי היא הבהירה לי: "אם לא תגיע נקי, אדחוף את מה שיצא מלוכלך לתוך הפה שלך". מהרגע הראשון אני מרגיש שהיא מרוכזת במטרה אחת: למחוק ולהעלים אותי. היא רוצה שרק היא, הצרכים שלה, הסיפוקים שלה והגמירות שלה יהיו הנוכחות היחידה בחדר.

"ידיים למעלה, על הראש," היא פוקדת בקור. האישיות שלי מיותרת עבורה, אולי אפילו מפריעה לה לחצוב את הצרכים שלה ממני. היא דוחפת לי אטמי אוזניים חזק. "שאסור לך לשמוע," היא לוחשת. היא מלפפת ניילון נצמד סביב הפנים שלי. "שאסור לך לראות, שאסור לך להריח. אני רוצה שתיעלם מהחדר". אני לכוד בתוך עצמי, והיא מתחילה לשחק איתי כמו שחתול משחק בטרף פצוע – למעלה, למטה, לצד ימין ואז לשמאל. היא מניחה אותי בצד כדי שאחשוב שהכל נגמר, ואז מטלטלת אותי שוב.

צמרמורות עולות לה בכל הגוף מהמחשבות של מה היא צריכה להקיז ממנה אליי. "הבור בתוכך נפער יותר," היא אומרת לי מבעד לניילון, "הוא מזמין אותי פנימה, מתרחב ומתחנן ממני לקחת ממך הכל". ככל שאני יותר חלש, מסכן ופתטי, ככה היא רוצה אותי יותר. היא ניזונה מהפחד שלי שגורם לי להתכווץ פיזית ולכסות את הפנים. "זה מרטיב אותי," היא לוחשת, "זה מעמיד לי את הזין ואת המוח".

היא גוררת אותי לשירותים, דוחפת את הראש שלי פנימה ומורידה את המים. אני לא זוכר השפלה כה מרסקת ומוחקת. "תבלע את זה," היא פוקדת, "זה סשן טיפולי לכל דבר עבורי". היא גוררת אותי מהשידה למיטה, מהמיטה אל השיש – בוחנת ומשנה תנוחות רק כדי להבין איך להשתמש בי ולזיין אותי בצורה הטובה ביותר עבורה. להפיק ממני את המיטב. אני מרגיש כמו בובת המין שלה, חפץ, כלי שניתן לשבור ולפרק ללא רחמים או סנטימנטים. "כלי," היא אומרת, "נטו כלי אנושי לפורקן כל הדברים שדחוסים בתוכי וחייבים להתנקז לגורם אנושי אחר".

היא מוציאה את הסטראפון שהתפרים שלו חוזקו במיוחד. הזין שלה נמתח כל כך חזק והגוף שלה זז מעצמו לעבר החור שלי. זה לא מגיע ממקום של חרמנות, אלא ממקום לוחמני, דורסני, בועל. התשוקה שלה היא להכניע אותי מנטלית ופיזית, לסמן אותי מבחוץ ולכבוש אותי מבפנים. אלימות, אונס, CBT, מכות, השפלות. כשהיא מבינה שהדם שלי מעורר אותה, היא פשוט לא מפסיקה. הדם מבעבע וכל כולה ממוקדת בדבר אחד – לתקוע את הזין שלה הכי עמוק שהיא יכולה. "אני לא צריכה לגעת בעצמי כדי להשפריץ," היא צועקת, "רק מלראות אותך מדמם".

אני מתחנן שכואב לי, אבל הכאב שלי רק מחרמן אותה יותר. הידיים שלה מתלפפות סביב הצוואר שלי. "אני מקרצפת לי את הנשמה דרך כל איבר ואיבר בגוף שלך," היא אומרת בטירוף, "ואתה תקרצף את שלי בעצם היותך". היא רוכבת ומשפשפת את עצמה על הגוף החבול שלי, גומרת עליי שוב ושוב ושוב. אני סופג את כל הזוהמה שיצאה ממנה. "אתה מאפשר לי להתנקות דרכך," היא נאנחת, "הבור שלי הולך ומתמלא עם כל טיפת כאב שנשפכת ממך".

היא גומרת בפעם האחרונה וקמה. היא קרה, מחושבת ופראית. "אין לי שום צורך בלשון שלך ובטח שלא בזין שלך," היא אומרת בזמן שהיא מתלבשת, "אין לי שום משיכה מינית אליך כגבר. נאדה. שק חבטות עם חור". אני מרגיש אפס. בטל. היא מעדיפה אותי מעולף, כי גם המעט שנותר ממני עוד מפריע לה.

"המפגש הבא יהיה עם כלובון," היא זורקת לעברי רגע לפני שהיא יוצאת, "הזין שלך קטן ומעצבן. אני לא אוהבת לראות אותו מתנדנד כשאני דופקת אותך. אקח ממך כל סממן שהופך אותך למי שאתה עד שרק אני אשאר". היא משחררת אותי לדרכי, נקייה ורגועה, ואני נשאר שם – הכלי הכי שימושי שהיה לה אי פעם. 

הרגשתי מרוקן. כל מה שהייתי לפני שעה נמחק. היא לקחה איתה הכל – את השם שלי, את הגבריות שלי, את היכולת שלי להרגיש בנאדם. בראש שלי עוד הדהד הרעש של המים באסלה והמגע של הניילון הנצמד שחנק אותי, אבל מה שהכי הורגש היה הוואקום שהיא השאירה בתוכי.

הסתכלתי על שאריות הניילון הזרוקות בפינה, על הסימנים הסגולים שהתחילו לעלות לי על הצוואר ועל העור החבול. כאב לי פיזית, אבל זה היה כלום לעומת התחושה המנטלית של להיות פח אשפה אנושי. הרגשתי שהיא הזדקקה לכל גרם של כאב שלי כדי לנשום שוב. היא קרצפה את הנשמה שלה דרכי, ואני נשארתי כמו סמרטוט משומש, ספוג בכל הזוהמה שהיא כבר לא צריכה לסחוב.

צְווָחוֹת נִצְחוֹנֵךְ מְהַדְּהֲדוֹת בִּי בְּשֶׁקֶט,
כְּשֶׁאֲנִי מוּטָל לְרַגְלַיִךְ – פָּתוּחַ, מְנֻצָּל.
מְדַמֵּם שְׁבִילִים יָפִים עַל קַרְקַע קָרָה,
וְאַתְּ מְזַמֶּנֶת מִמְּרוֹמִים יַלְדּוֹת בַּעֲלוֹת כְּנָפַיִם
לְבָנוֹת, הַמְרַחֲפוֹת לְאוֹר שְׁבִילֵי הַדָּם.

אַתְּ חוֹגֶגֶת אֶת נְפִילָתִי בְּבוֹר עָמֹק בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּית,
לוֹגֶמֶת מִגָּבִיעַ מְפֹאָר מָלֵא בְּאֵפֶר
הֶעָשׂוּי מֵאֵבָרַי הַפְּנִימִיִּים.
מוֹרַחַת אֶת שְׁיָרֵי גּוּפִי עַל כָּתְלֵי הַקְּבָרִים,
לוֹחֶשֶׁת תְּפִלָּה – כְּטֶקֶס מִיסְטִי עַתִּיק.

עֲדַת יְצוּרִים שְׁחוֹרִים, קְטוּמֵי גַּפַּיִם,
מִתְנַפְּלִים עַל הַשְּׁאֵרִיּוֹת,
מְזִינִים אֶת גּוּפָם הַפָּגוּם מִנּוֹתַר הַגָּבִיעַ הַקָּדוֹשׁ.

הַכֹּל מִשְׁתַּתֵּק כְּשֶׁאַתְּ נִגֶּשֶׁת,
רוֹכֶנֶת לִמְקוֹם מִשְׁכָּבִי,
מְלַטֶּפֶת אֶת רֹאשִׁי, סוֹפֶגֶת דְּמָעוֹת כְּחֻלּוֹת.
לוֹחֶשֶׁת מִלִּים קְסוּמוֹת עַל הַצֹּרֶךְ שֶׁלָּךְ
לָקַחַת מִמֶּנִּי עוֹד וְעוֹד,
וְעַל קְשָׁיַיִךְ שֶׁלֹּא לָקַחַת הַכֹּל.

אֲנִי מֵבִין וּמְחַיֵּךְ,
כָּל כָּךְ מֵבִין. רַק מְהַנְהֵן לָךְ,
עֵינַי אֲדֻמּוֹת וּפְקוּחוֹת לִרוְחָחָה.
מַרְגִּישׁ בְּאַהֲבָה אֵיךְ הַסַּכִּין שֶׁלָּךְ חוֹדֶרֶת,
פּוֹגַעַת בַּמְּקוֹמוֹת הָעֲמֻקִּים וְהָרְגִישִׁים בְּיוֹתֵר.
וְזֶה כּוֹאֵב לִי, שׂוֹרֵף וּמְיַגֵּעַ;
כְּלֵי דָּם נֶחְתָּכִים, עֲצָמוֹת נִשְׁבָּרוֹת, אֵבָרִים מִתְבַּתְּקִים.
אֲבָל אֲנִי מְרַחֵף, מְחַיֵּךְ,
מְאֻשָּׁר וּמְיֻסָּר כְּאֶחָד.
שֶׁלָּךְ.