בחייאת ראבק קראתם? נהניתם? תשאירו לייק זה בחינם! מבטיח טובות הנאה על כל לייק או תגובה שלכם פרטים באדומות.

לָבָן מַקְפִּיא מְכַסֶּה הַכֹּל,
גַּם אֲדָמָה חֲרוּכָה
מִכְּאֵב וְיָגוֹן.
שֶׁקֶט מַעֲלֶה אֵדִים
שֶׁל נְשִׁימוֹת גּוֹסְסוֹת,
מְרַטְּשׁוֹת מַנְגִּינוֹת עֲצוּבוֹת.

שִׁירִים לְלֹא מִלִּים,
אֵין-סְפוֹר פְּסִיעוֹת
שֶׁל אֲנָשִׁים יְחֵפִים
נִגְמָרִים
בְּלִי סוֹף.

צִוְחַת עוֹרְבִים שְׁחֹרִים
מְהַדְהֶדֶת,
מַרְעִידָה צַמָּרוֹת שְׁחֹרוֹת.
עַרְפִילֵי רֹעַ
מְרַחֲפִים,
יוֹנְקִים חַיִּים,
זוֹרְעִים אֶת הַשְּׁכוֹל.

גּוּפוֹת דּוֹמְמוֹת,
פְּשׁוּטוֹת יָדַיִם
כְּסִימָנֵי דֶּרֶךְ לַבָּאִים,
מְעַטְּרוֹת דְּרָכִים
בִּשְׁבִילִים אֲדֻמִּים, נִגָּרִים,
אֲרֻכִּים.

עֲדַיִן הַלָּבָן מַקְפִּיא,
מְכַסֶּה הַכֹּל,
גַּם אֲדָמָה חֲרוּכָה
מִכְּאֵב וְיָגוֹן.

צִפּוֹרִים מְצַיְּצוֹת,
מְנַתְּרוֹת קַלִּיל
מֵעֵץ לְעָנָף בְּחֶדְוָה.
בָּקָר שָׂבֵעַ רוֹבֵץ,
וְכֶלֶב אֶחָד מְנוּמְנָם.
חַלּוֹנוֹת נִפְתָּחִים,
כְּבִיסוֹת צְחוֹרוֹת נִתְלוֹת,
שֶׁמֶשׁ זוֹרַחַת וּמְאִירָה
פְּרָחִים אֲדֻמִּים צְעִירִים.

וְיַלְדָּה זְהֻבַּת שֵׂעָר
שֶׁקּוֹטֶפֶת,
שָׁרָה בִּלְחָיַיִם סְמוּקוֹת
וְנַעֲלַיִם נְקִיּוֹת.

לֹא יוֹדַעַת אֶת הַזְּוָעָה
שֶׁנִּבְרְאָה לִפְנֵי שָׁנִים
תַּחַת רַגְלֶיהָ,
תַּחַת הָאֲדָמָה הַבְּתוּלָה
וְהַלְּבָנָה.

אֶרֶץ, אַל תְּכַסִּי דָּמָם.

 מוקדש לסבתא ז"ל שורדת שואה שלא הבינה מעולם איך הכל המשיך כאילו כלום לא קרה.

ת.נ.צ.ב.ה

אני נכנס לחדר ששכרנו לפי שעות. היא עומדת שם, מחכה לי. אני משאיר את כל מה ומי שאני מחוץ לדלת. אני מגיע נקי מבפנים ומבחוץ, כי היא הבהירה לי: "אם לא תגיע נקי, אדחוף את מה שיצא מלוכלך לתוך הפה שלך". מהרגע הראשון אני מרגיש שהיא מרוכזת במטרה אחת: למחוק ולהעלים אותי. היא רוצה שרק היא, הצרכים שלה, הסיפוקים שלה והגמירות שלה יהיו הנוכחות היחידה בחדר.

"ידיים למעלה, על הראש," היא פוקדת בקור. האישיות שלי מיותרת עבורה, אולי אפילו מפריעה לה לחצוב את הצרכים שלה ממני. היא דוחפת לי אטמי אוזניים חזק. "שאסור לך לשמוע," היא לוחשת. היא מלפפת ניילון נצמד סביב הפנים שלי. "שאסור לך לראות, שאסור לך להריח. אני רוצה שתיעלם מהחדר". אני לכוד בתוך עצמי, והיא מתחילה לשחק איתי כמו שחתול משחק בטרף פצוע – למעלה, למטה, לצד ימין ואז לשמאל. היא מניחה אותי בצד כדי שאחשוב שהכל נגמר, ואז מטלטלת אותי שוב.

צמרמורות עולות לה בכל הגוף מהמחשבות של מה היא צריכה להקיז ממנה אליי. "הבור בתוכך נפער יותר," היא אומרת לי מבעד לניילון, "הוא מזמין אותי פנימה, מתרחב ומתחנן ממני לקחת ממך הכל". ככל שאני יותר חלש, מסכן ופתטי, ככה היא רוצה אותי יותר. היא ניזונה מהפחד שלי שגורם לי להתכווץ פיזית ולכסות את הפנים. "זה מרטיב אותי," היא לוחשת, "זה מעמיד לי את הזין ואת המוח".

היא גוררת אותי לשירותים, דוחפת את הראש שלי פנימה ומורידה את המים. אני לא זוכר השפלה כה מרסקת ומוחקת. "תבלע את זה," היא פוקדת, "זה סשן טיפולי לכל דבר עבורי". היא גוררת אותי מהשידה למיטה, מהמיטה אל השיש – בוחנת ומשנה תנוחות רק כדי להבין איך להשתמש בי ולזיין אותי בצורה הטובה ביותר עבורה. להפיק ממני את המיטב. אני מרגיש כמו בובת המין שלה, חפץ, כלי שניתן לשבור ולפרק ללא רחמים או סנטימנטים. "כלי," היא אומרת, "נטו כלי אנושי לפורקן כל הדברים שדחוסים בתוכי וחייבים להתנקז לגורם אנושי אחר".

היא מוציאה את הסטראפון שהתפרים שלו חוזקו במיוחד. הזין שלה נמתח כל כך חזק והגוף שלה זז מעצמו לעבר החור שלי. זה לא מגיע ממקום של חרמנות, אלא ממקום לוחמני, דורסני, בועל. התשוקה שלה היא להכניע אותי מנטלית ופיזית, לסמן אותי מבחוץ ולכבוש אותי מבפנים. אלימות, אונס, CBT, מכות, השפלות. כשהיא מבינה שהדם שלי מעורר אותה, היא פשוט לא מפסיקה. הדם מבעבע וכל כולה ממוקדת בדבר אחד – לתקוע את הזין שלה הכי עמוק שהיא יכולה. "אני לא צריכה לגעת בעצמי כדי להשפריץ," היא צועקת, "רק מלראות אותך מדמם".

אני מתחנן שכואב לי, אבל הכאב שלי רק מחרמן אותה יותר. הידיים שלה מתלפפות סביב הצוואר שלי. "אני מקרצפת לי את הנשמה דרך כל איבר ואיבר בגוף שלך," היא אומרת בטירוף, "ואתה תקרצף את שלי בעצם היותך". היא רוכבת ומשפשפת את עצמה על הגוף החבול שלי, גומרת עליי שוב ושוב ושוב. אני סופג את כל הזוהמה שיצאה ממנה. "אתה מאפשר לי להתנקות דרכך," היא נאנחת, "הבור שלי הולך ומתמלא עם כל טיפת כאב שנשפכת ממך".

היא גומרת בפעם האחרונה וקמה. היא קרה, מחושבת ופראית. "אין לי שום צורך בלשון שלך ובטח שלא בזין שלך," היא אומרת בזמן שהיא מתלבשת, "אין לי שום משיכה מינית אליך כגבר. נאדה. שק חבטות עם חור". אני מרגיש אפס. בטל. היא מעדיפה אותי מעולף, כי גם המעט שנותר ממני עוד מפריע לה.

"המפגש הבא יהיה עם כלובון," היא זורקת לעברי רגע לפני שהיא יוצאת, "הזין שלך קטן ומעצבן. אני לא אוהבת לראות אותו מתנדנד כשאני דופקת אותך. אקח ממך כל סממן שהופך אותך למי שאתה עד שרק אני אשאר". היא משחררת אותי לדרכי, נקייה ורגועה, ואני נשאר שם – הכלי הכי שימושי שהיה לה אי פעם. 

הרגשתי מרוקן. כל מה שהייתי לפני שעה נמחק. היא לקחה איתה הכל – את השם שלי, את הגבריות שלי, את היכולת שלי להרגיש בנאדם. בראש שלי עוד הדהד הרעש של המים באסלה והמגע של הניילון הנצמד שחנק אותי, אבל מה שהכי הורגש היה הוואקום שהיא השאירה בתוכי.

הסתכלתי על שאריות הניילון הזרוקות בפינה, על הסימנים הסגולים שהתחילו לעלות לי על הצוואר ועל העור החבול. כאב לי פיזית, אבל זה היה כלום לעומת התחושה המנטלית של להיות פח אשפה אנושי. הרגשתי שהיא הזדקקה לכל גרם של כאב שלי כדי לנשום שוב. היא קרצפה את הנשמה שלה דרכי, ואני נשארתי כמו סמרטוט משומש, ספוג בכל הזוהמה שהיא כבר לא צריכה לסחוב.

צְווָחוֹת נִצְחוֹנֵךְ מְהַדְּהֲדוֹת בִּי בְּשֶׁקֶט,
כְּשֶׁאֲנִי מוּטָל לְרַגְלַיִךְ – פָּתוּחַ, מְנֻצָּל.
מְדַמֵּם שְׁבִילִים יָפִים עַל קַרְקַע קָרָה,
וְאַתְּ מְזַמֶּנֶת מִמְּרוֹמִים יַלְדּוֹת בַּעֲלוֹת כְּנָפַיִם
לְבָנוֹת, הַמְרַחֲפוֹת לְאוֹר שְׁבִילֵי הַדָּם.

אַתְּ חוֹגֶגֶת אֶת נְפִילָתִי בְּבוֹר עָמֹק בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּית,
לוֹגֶמֶת מִגָּבִיעַ מְפֹאָר מָלֵא בְּאֵפֶר
הֶעָשׂוּי מֵאֵבָרַי הַפְּנִימִיִּים.
מוֹרַחַת אֶת שְׁיָרֵי גּוּפִי עַל כָּתְלֵי הַקְּבָרִים,
לוֹחֶשֶׁת תְּפִלָּה – כְּטֶקֶס מִיסְטִי עַתִּיק.

עֲדַת יְצוּרִים שְׁחוֹרִים, קְטוּמֵי גַּפַּיִם,
מִתְנַפְּלִים עַל הַשְּׁאֵרִיּוֹת,
מְזִינִים אֶת גּוּפָם הַפָּגוּם מִנּוֹתַר הַגָּבִיעַ הַקָּדוֹשׁ.

הַכֹּל מִשְׁתַּתֵּק כְּשֶׁאַתְּ נִגֶּשֶׁת,
רוֹכֶנֶת לִמְקוֹם מִשְׁכָּבִי,
מְלַטֶּפֶת אֶת רֹאשִׁי, סוֹפֶגֶת דְּמָעוֹת כְּחֻלּוֹת.
לוֹחֶשֶׁת מִלִּים קְסוּמוֹת עַל הַצֹּרֶךְ שֶׁלָּךְ
לָקַחַת מִמֶּנִּי עוֹד וְעוֹד,
וְעַל קְשָׁיַיִךְ שֶׁלֹּא לָקַחַת הַכֹּל.

אֲנִי מֵבִין וּמְחַיֵּךְ,
כָּל כָּךְ מֵבִין. רַק מְהַנְהֵן לָךְ,
עֵינַי אֲדֻמּוֹת וּפְקוּחוֹת לִרוְחָחָה.
מַרְגִּישׁ בְּאַהֲבָה אֵיךְ הַסַּכִּין שֶׁלָּךְ חוֹדֶרֶת,
פּוֹגַעַת בַּמְּקוֹמוֹת הָעֲמֻקִּים וְהָרְגִישִׁים בְּיוֹתֵר.
וְזֶה כּוֹאֵב לִי, שׂוֹרֵף וּמְיַגֵּעַ;
כְּלֵי דָּם נֶחְתָּכִים, עֲצָמוֹת נִשְׁבָּרוֹת, אֵבָרִים מִתְבַּתְּקִים.
אֲבָל אֲנִי מְרַחֵף, מְחַיֵּךְ,
מְאֻשָּׁר וּמְיֻסָּר כְּאֶחָד.
שֶׁלָּךְ.

תְּאַנְּסִי בְּבַקָּשָׁה אֶת הַמּוֹחַ שֶׁלִּי. אֶת הַתָּאִים הַקְּטַנִּים שֶׁרָצִים וְדוֹהֲרִים לְכָל מָקוֹם. פָּשׁוּט תִּתְפְּסִי אוֹתָם בְּאַלִּימוּת בְּסִמְטָה רֵיקָה חֲשׁוּכָה. שֶׁאַף אֶחָד לֹא יַעֲזֹר אוֹ יִשְׁמַע. תַּפְשִׁיטִי אוֹתָם מִכָּל אֵגוֹ. תְּנַעֲרִי מֵהֶם שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל גַּבְרִיּוּת. תִּקְּחִי אֶת הָאוּנָה הַגְּדוֹלָה וְתָטִיחִי אוֹתָהּ בָּאוּנָה הַקְּטַנָּה עַד שֶׁאֶחְדֹּל מִלִּהְיוֹת וְלִצְרֹחַ. תִּרְמְסִי אֶת הַנֵּירוֹנִים וְהַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁלִּי לְמִלְיוֹן פִּסּוֹת שֶׁיֹּאבְדוּ. וְאָז פָּשׁוּט תְּאַנְּסִי. תְּאַנְּסִי כָּל תָּא בַּמֹּחַ שֶׁלִּי אוֹ מָה שֶׁנִּשְׁאַר מִמֶּנּוּ. תְּהַלְּמִי בַּמֹּחַ שֶׁלִּי עַד שֶׁלֹּא אֶנְשֹׁם. וּכְשֶׁאַתְּ בּוֹעֶלֶת וּמְנַפֶּצֶת אֶת הַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁלִּי,תְּמַלְּאִי אֶת כָּל הַתָּאִים בַּזֶּרַע שֶׁלָּךְ. אֲנִי מַבְטִיחַ לְגַדֵּל אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת הַצְּעִירִים מִמֵּךְ. עַד הָאֹנֶס הַבָּא.

 
הַלְּוַאי ויִהְיֶה לָךְ צוֹרֵךְ
לַעֲקֹר לִי אֶת הַלֵּב מֵהַבַּיִת שֶׁלּוֹ
בְּאֶגְרוֹף מְדַמֵּם וְצִפָּרְנַיִם אֲרֻכּוֹת
וְאָז כְּשֶׁהוּא מְפַרְכֵּס לְמָוֶת
פָּשׁוּט תְּנַגְּבִי בּוֹ אֶת הַתַּחַת הַקָּדוֹשׁ שֶׁלָּךְ
כְּאִלּוּ הָיִיתִי נְיָר קְטִיפָתִי וְנָעִים.

אני גדלתי כחרדי וחסידי, וזו הזהות הכי עמוקה שלי. מגיל קטן חונכתי לבטל את ה"אני" שלי מול אלוהים, להיות כלי שמתואם רק לרצון שלו. עוצבתי סביב ציר מרכזי אחד: עבודת השם. חונכתי לבנות בתוכי משכן לאלוהים, להתקשר אליו ב"ביטול" מוחלט ולקיים את מצוותיו כצורך קיומי ותכלית הבריאה. המושגים של שכר ועונש, יראה ואהבה, היו התוכנה הבסיסית של הנפש שלי.

אבל בחיים הליברליים שלי היום נוצר קונפליקט קיומי – לא אשמה, אלא כאב וגעגוע לקשר חי איתו שנחלש. בתוך הוואקום הזה, אני זקוק לשייכות המוחלטת ולסמכות העליונה.

כאן נכנסת השולטת. היא מקבלת ממני את היכולת שלי להתמסר באופן טוטאלי, צורך שנשאר בי גם כשהקשר עם אלוהים השתנה. הקשר הזה מגיע לשיאו ברגע של עונש; זה לא סתם כאב פיזי, אלא שחזור מטלטל של המערכת שעליה גדלתי – דרך מוחשית להרגיש שוב את הדיוק והגבול. כשהיא מענישה, זה רגע מטלטל שנוגע במקום הכי עמוק בתוכי. העונש שלה הופך למשהו "אלוהי", דרך מוחשית להרגיש שוב את הדיוק, את הגבול ואת הקשר הישיר עם סמכות עליונה. 

אבל יש כאן רובד עמוק יותר: היא מבינה בדיוק את המקום שלה כאלוהים שלי. היא מבינה שהיא נכנסה לתוך הוואקום הזה, והיא לא עוצרת שם. לאט לאט, בצעדים בטוחים, היא דוחקת אותו הצידה. היא מצמצמת את הנוכחות שלו בתוכי כדי להפוך לאלילה היחידה, כדי שאהיה שייך רק לה.

כשהיא דורכת על מה שקדוש לי, היא למעשה בונה לעצמה כס מלכות חדש בתוך הנשמה שלי. היד שלי, שיוצאת מתוך הטלית הקרועה ומתרפקת על המגף שלה, מבטאת את ה"ביטול" המוחלט שלי מולה. היא מעניקה לי את הקבלה והאהבה הנוכחת שאני כל כך צריך, ובדיוק בנקודה הזו היא מחליפה את השמיים. היא הופכת להיות הכתובת היחידה לרעב שלי, האלוהים המוחשי שסוף סוף מקבל אותי בלי תנאים מעבר להיות פשוט רק משכן עבורה. 

אַתְּ כְּבָר מִתְעַלֶּמֶת מִמֶּנִּי, שׁוֹכַחַת אוֹתִי,
וְלֹא בּוֹדֶקֶת אֵיךְ אֲנִי מַרְגִּישׁ וּמָה אֲנִי צָרִיךְ.
אַתְּ לֹא מַרְעִיפָה אַהֲבָה וְעִנְיָן
בָּרְגָשׁוֹת וּבַפְּחָדִים שֶׁבְּתוֹכִי.

הִפְסַקְתְּ לְחַיֵּךְ,
וְהַדְּמָעוֹת שֶׁלִּי כְּבָר מְשַׁעֲמְמוֹת אוֹתָךְ.
הַשִּׂיחוֹת הָאֲרֻכּוֹת שֶׁלָּנוּ נִשְׁכְּחוּ
מֵהָרֶגַע שֶׁהֵבַנְתְּ שֶׁאֲנִי שֶׁלָּךְ.

אַתְּ מְרֻכֶּזֶת בְּעַצְמֵךְ וּבַצְּרָכִים שֶׁלָּךְ,
אֵיךְ לְהַעֲמִיק אֶת הָרָעָב שֶׁלָּךְ בְּתוֹכִי,
וּלְגַלּוֹת פּוּנְקְצִיּוֹת חֲדָשׁוֹת שֶׁיַּשְׂבִּיעוּ אוֹתָךְ.
אַתְּ עֲסוּקָה בְּלִקְלֹף אֶת הַזֶּהוּת שֶׁלִּי,
שֶׁאֶהְיֶה מְתֻכְנָת עֲבוּרֵךְ.

אָז לָמָּה זֶה כָּל כָּךְ מְרַגֵּשׁ אוֹתִי
לִהְיוֹת עֲבוּרֵךְ רַק אַרְגַּז הַכֵּלִים שֶׁלָּךְ?
אוֹסֶף אֵיבָרִים שֶׁנּוֹעֲדוּ רַק לָךְ.

הַבַּיִת שֶׁבְּתוֹכִי גָּדוּשׁ רָהִיטִים כְּבֵדִים וַעַתִּיקִים, מְלֵאֵי קוּרֵי עַכָּבִישׁ. דְּלָתוֹת חוֹרְקוֹת בִּנְהִימָה חֲרִישִׁית, וִיטְרִינוֹת עִם כֵּלִים מְכֻסֵּי אָבָק, אַקְוַרְיוּם לְלֹא מַיִם וּבוֹ צְדָפִים עַל הַקַּרְקָעִית. בֻּבּוֹת חַרְסִינָה חַסְרוֹת הַבָּעָה, עֵינֵיהֶן זְכוּכִיּוֹת קְפוּאוֹת עַל מַדָּף מָט לִפֹּל. פְּסַנְתֵּר כָּנָף יָשָׁן הָפוּךְ עַל צִדּוֹ, שָׁעוֹן אוֹלוֹרְגִין נוֹקֵשׁ בְּקֶצֶב אִטִּי, וְאַרְגָּזִים טְחוּבִים עַד הַגַּג, מְלֵאִים בִּסְפָרִים בָּלִים וּקְרוּעִים. קִירוֹת מְקֻלָּפִים, נֵרוֹת מְכֻבִּים, נִבְרֶשֶׁת לְלֹא נוּרוֹת, בְּדַלֵּי סִיגַרְיוֹת בְּכָל פִּנָּה וְשֶׁלֶד אָדָם הַשּׁוֹכֵב אַפַּרְקַדָּן עַל מִיטָּה צְחוֹרָה.

הוּא כָּמֵהַּ לְחֹם וּלְנוֹכְחוּת. כָּמֵהַּ שֶׁתִּפְלְשִׁי לְתוֹכִי בְּאִטִּיּוּת וּבִרְכוּשָׁנוּת, כִּי זֶה הַבַּיִת שֶׁחִפַּשְׂתְּ שָׁנִים. בַּיִת שָׁקֵט, רֵיק מֵרְעָשִׁים, שֶׁיַּד אָדָם לֹא נָגְעָה בּוֹ עִדָּנִים. בַּיִת שֶׁבּוֹ תּוּכְלִי לָנוּחַ וּלְהַרְגִּישׁ בְּטוּחָה. אַתְּ לֹא נִבְהֶלֶת מֵהָעֲזוּבָה וְהָאֲפֵלָה; בִּתְנוּעוֹת יָדַיִךְ הַשְּׁקֵטוֹת אַתְּ מַשְׁתִּיקָה אֶת הֲדֵי הַדַּיָּרִים הַקּוֹדְמִים, מַנִּיחָה לַזִּכְרוֹנוֹת הַיְּשָׁנִים לְהִתְפּוֹגֵג בָּרוּחַ וּמְפַנָּה מָקוֹם לְמַנְגִּינָה שֶׁנִּכְתֶּבֶת רַק עֲבוּרֵךְ.

אַתְּ פּוֹתַחַת לִרְוָחָה חַלּוֹנוֹת, מְסַלֶּקֶת בַּעֲדִינוּת חֲפָצִים שְׁבוּרִים, מְסִירָה תְּמוּנוֹת שֶׁכְּבָר לֹא שַׁיָּכוֹת, גּוֹרֶרֶת רָהִיטִים וְצוֹבַעַת קִירוֹת בְּצֶבַע שֶׁיִּהְיֶה לָךְ נָעִים. מַתְאִימָה אֶת הַבַּיִת שֶׁבְּתוֹכִי עֲבוּרֵךְ, כְּדֵי שֶׁתּוּכְלִי לִשְׁכֹּן בּוֹ בְּבִטְחָה, בְּשַׁלְוַת עוֹלָמִים

אֲנִי זוֹנָה.

זוֹנָה עִם צֹרֶךְ עָמֹק לִהְיוֹת חוֹר שִׁמּוּשִׁי בִּשְׁבִילְךָ; לִהְיוֹת חוֹר פּוֹעֵם בְּלִי זֶהוּת, מַחְשָׁבוֹת אוֹ תִּקְוָה, מֵעֵבֶר לִשְׁכַּב עַל כָּרִית, לְפַשֵּׂק רַגְלַיִם וְלִסְתֹּם עֲבוּרְךָ.

זוֹנָה עִם צֹרֶךְ לְהַרְגִּישׁ אֶת הַגּוּף שֶׁלְּךָ גּוֹהֵר מֵעָלַי, מוֹחֵץ אוֹתִי וְתוֹפֵס אוֹתִי חָזָק עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאָר מִמֶּנִּי חַלְקִיק וְדָבָר, מֵעֵבֶר לִהְיוֹת חוֹר שִׁמּוּשִׁי לָרָעָב שֶׁלְּךָ.

זֶה לֹא הַזַּיִן שֶׁלְּךָ שֶׁמְּמַלֵּא אוֹתִי; זוֹ הַהֲבָנָה שֶׁאַתָּה דּוֹפֵק אוֹתִי כְּדֵי לִפְרֹק בְּתוֹכִי אֶת הַחַרְמָנוּת הָאֶגּוֹאִיסְטִית וְהָאַגְרֵסִיבִיּוּת שֶׁכְּלוּאִים בְּתוֹכְךָ כַּמָּה יָמִים. לִרְאוֹת אֶת הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ עֲצוּמוֹת כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לְהִתְרַכֵּז בָּעֹנֶג שֶׁלְּךָ מִלְּזַיֵּן אוֹתִי, אוֹ שֶׁתּוּכַל לְדַמְיֵן מִישֶׁהִי אַחֶרֶת שֶׁאַתָּה רוֹצֶה – אֲבָל לְמִישֶׁהוּ אַחֵר הִיא כְּבָר שַׁיֶּכֶת.

לְהַרְגִּישׁ אֶת הַיָּדַיִם הַגְּדוֹלוֹת שֶׁלְּךָ שֶׁתּוֹפְסוֹת אוֹתִי חָזָק בַּמָּתְנַיִם וּבַגָּרוֹן, שֶׁלֹּא אָזוּז אוֹ אֶנְשֹׁם; כִּי בִּשְׁבִיל חוֹר כָּמוֹנִי זֶה מוֹתָרוֹת. יֵשׁ לִי צֹרֶךְ שֶׁתִּשְׁבֹּר לִי אֶת הָאַגָּן מֵהַדְּפִיקוֹת שֶׁלְּךָ, צֹרֶךְ לִהְיוֹת חוֹר מַשְׁמָעוּתִי לַגְּמִירָה שֶׁלְּךָ, אֲבָל לִהְיוֹת חוֹר סְתָמִי, עוֹד אֶחָד מֵהָאֹסֶף הָרָחָב שֶׁלְּךָ.

אֲנִי זְקוּקָה לְהַרְגִּישׁ אֶת הָרִכּוּז הָעַצְמִי שֶׁלְּךָ מֵהָעֹנֶג לְזַיֵּן וְלִדְפֹּק אוֹתִי חָזָק, לְהַרְגִּישׁ אֶת הַבֵּיצִים הַמְּלֵאוֹת שֶׁלְּךָ דּוֹפְקוֹת אוֹתִי בְּנוֹסָף.

זַיִן שֶׁיְּמַלֵּא לִי אֶת הַחוֹרִים בַּלֵּב.

זַיִן שֶׁפִּלַּח אוֹתִי כְּמוֹ סַכִּין בַּלֵּב.

צֹרֶךְ לְהַרְגִּישׁ אֶת הָאוֹרְגַּזְמָה שֶׁנִּפְרֶקֶת בְּתוֹכִי בְּאַלִּימוּת; לְהַרְגִּישׁ אֶת הַצֹּרֶךְ שֶׁלְּךָ לְהִתְרוֹקֵן בְּתוֹכִי שׁוּב וָשׁוּב

אֲנִי שׂוֹנֵא אֶת הַזַּיִן שֶׁלִּי. אֲנִי שׂוֹנֵא שֶׁאֵיבָר קָטָן בַּגּוּף שֶׁלִּי מַגְדִּיר אֶת הַמִּין אִתּוֹ נוֹלַדְתִּי, וְאֶת כָּל הַזֶּהוּת הַגַּבְרִית, הָאֶגוֹ וְהַחִסְפּוּס שֶׁבָּאִים אִתּוֹ מֵהַשְּׁכוּנָה שֶׁלִּי. אֲנִי שׂוֹנֵא שֶׁמְּצֻפֶּה מִמֶּנִּי לְהַחֲזִיק, לְהוֹבִיל, לְהַקְשִׁיחַ וּלְנַהֵל; זֶה לֹא שֶׁאֲנִי לֹא יָכוֹל – פָּשׁוּט יֵשׁ יָמִים שֶׁבָּא לִי לְשַׁחְרֵר.

אֲנִי שׂוֹנֵא שֶׁבַּסֶּקְס אֲנִי זֶה שֶׁצָּרִיךְ לִיזֹם, לְחַזֵּר, לְהַשְׁעִין עַל קִיר, לְהַשְׁכִּיב עַל מִכְסֵה מָנוֹעַ, לִנְעֹץ וּלְזַיֵּן. אֲנִי שׂוֹנֵא לִהְיוֹת הָאַקְטִיבִי וְהַפָּעִיל, זֶה שֶׁתּוֹפֵס בַּמֹּתֶן וּבַצַּוָּאר, זֶה שֶׁחוֹנֵק וְזֶה שֶׁלֹּא מַשְׁאִיר לָהּ אֲוִיר. אֲנִי שׂוֹנֵא לִהְיוֹת הַיָּד הַSוֹגֶרֶת וְרוֹצֶה לִהְיוֹת הַגָּרוֹן הַנֶּחְנָק. אֲנִי שׂוֹנֵא זִקְפָּה שֶׁמַּזְכִּירָה לִי שֶׁנּוֹלַדְתִּי בַּגּוּף הַלֹּא נָכוֹן. אֲנִי שׂוֹנֵא לְזַיֵּן כִּי אֲנִי שׂוֹנֵא לְאַכְזֵב. אֲנִי שׂוֹנֵא שֶׁמְּצֻפֶּה מִמֶּנִּי, כְּבַעַל זַיִן, לְהַפְגִּין אֵנֶרְגִּיָּה גַּבְרִית, דּוֹמִינַנְטִיוּת, וְלִהְיוֹת גֶּבֶר אַלְפָא וּבִשְׁלִיטָה תָּמִיד.

אֲנִי שׂוֹנֵא לִלְבֹּשׁ מִכְנָסַיִם וּמַעֲדִיף שְׂמָלוֹת חוֹשְׂפָנִיּוֹת. אֲנִי שׂוֹנֵא לִגְמֹר וְאָז לְהַרְגִּישׁ רִגְשׁוֹת אָשָׁם. אֲנִי שׂוֹנֵא שֶׁמּוֹצְצִים לִי וְלִרְאוֹת מִישֶׁהִי שָׁם לְמַטָּה, נֶחְנֶקֶת בִּשְׁבִילִי. אֲנִי שׂוֹנֵא לְזַיֵּן כִּי אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי בּוֹעֵל וּמְחַלֵּל. אֲנִי שׂוֹנֵא לְזַיֵּן כִּי יֵשׁ לִי זַיִן קָטָן, שְׁפִיכָה מְהִירָה, חֶרְדַּת בִּצּוּעַ וְזִקְפָּה יְרוּדָה.

אֲנִי שׂוֹנֵא שֶׁגְּבָרִים אָנְסוּ, פָּצְעוּ וּבִצְּעוּ פְּשָׁעִים עִם זַיִן כְּמוֹ שֶׁלִּי. אֲנִי שׂוֹנֵא אֶת הַזַּיִן שֶׁלִּי שֶׁמַּזְכִּיר לִי זַיִן שֶׁל גֶּבֶר שֶׁאָנַס אוֹתִי וְלָקַח מִמֶּנִּי אֶת כָּל הַתְּמִימוּת וִימֵי הַנְּעוּרִים. אֲנִי מְקַנֵּא בְּזַיִן גָּדוֹל וְעָבֶה שֶׁל זִכְרֵי אַלְפָא אֲמִתִּיִּים, עִם בֵּיצִים מְלֵאוֹת וְרָצוֹן וִיכֹלֶת לִדְפֹּק חָזָק כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר. הַזַּיִן שֶׁלָּהֶם הוּא בְּדִיּוּק מָה שֶׁלֹּא הַזַּיִן שֶׁלִּי, וְהַגַּבְרִיּוּת הַחַלָּשָׁה שֶׁלִּי לְעוֹלָם לֹא תִּהְיֶה הַגַּבְרִיּוּת הַחֲזָקָה שֶׁלָּהֶם. וּפַאק, כַּמָּה שֶׁהֵם יָפִים וּמוֹשְׁכִים, בִּמְיֻחָד אֵלֶּה הַמַּנְיָאקִים שֶׁמְּזַיְּנִים, מְנַצְּלִים וְזוֹרְקִים.

אֲנִי שׂוֹנֵא אֶת הַזַּיִן שֶׁלִּי. אֲנִי מַרְגִּישׁ בָּטוּחַ כְּשֶׁלּוֹקְחִים אוֹתוֹ מִמֶּנִּי, כְּשֶׁכּוֹרְתִים אוֹתוֹ מֶטָפוֹרִית וּמְסָרְסִים אוֹתוֹ. כְּשֶׁנּוֹעֲלִים אוֹתוֹ בִּכְלוּב צְנִיעוּת, כְּשֶׁמּוֹחֲקִים כָּל חַלְקִיק גַּבְרִיּוּת וְאֶגוֹ שֶׁבְּתוֹכִי כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִהְיוֹת סוֹף-סוֹף מִי שֶׁאֲנִי – נְקֵבָה קְדוֹשָׁה אוֹ זוֹנָה, מָה שֶׁתִּרְצִי.

וּלְפָחוֹת יֵשׁ לִי תַּחַת יָפֶה וְחוֹר צַר וְשִׁמּוּשִׁי שֶׁנִּדְפָּק מְעֻלֶּה עַל קִיר בֶּטוֹן, וְעֵץ בַּיַּעַר וּמִכְסֵה מָנוֹעַ שֶׁכְּבָר הִגְמִיר כַּמָּה גְּבָרִים וְנָשִׁים; לְפָחוֹת יֵשׁ לִי לָשׁוֹן אוֹרָאלִית חַמָּה וְשִׁמּוּשִׁית וְאֶצְבָּעוֹת מְעַנְּגוֹת, וִיכֹלֶת הַקְשָׁבָה וְרִצּוּי, כְּתִיבַת מִלִּים מְנֻקָּדוֹת תַּחַת שֵׁם בָּדוּי, יְכֹלֶת הִתְמַסְּרוּת, הֲבָנַת רְגָשׁוֹת, סְפִיגַת כָּאֵב גְּבוֹהָה וְגוּף מִזְדַּיֵּן רָפוּי.