אני נכנס לחדר ששכרנו לפי שעות. היא עומדת שם, מחכה לי. אני משאיר את כל מה ומי שאני מחוץ לדלת. אני מגיע נקי מבפנים ומבחוץ, כי היא הבהירה לי: "אם לא תגיע נקי, אדחוף את מה שיצא מלוכלך לתוך הפה שלך". מהרגע הראשון אני מרגיש שהיא מרוכזת במטרה אחת: למחוק ולהעלים אותי. היא רוצה שרק היא, הצרכים שלה, הסיפוקים שלה והגמירות שלה יהיו הנוכחות היחידה בחדר.
"ידיים למעלה, על הראש," היא פוקדת בקור. האישיות שלי מיותרת עבורה, אולי אפילו מפריעה לה לחצוב את הצרכים שלה ממני. היא דוחפת לי אטמי אוזניים חזק. "שאסור לך לשמוע," היא לוחשת. היא מלפפת ניילון נצמד סביב הפנים שלי. "שאסור לך לראות, שאסור לך להריח. אני רוצה שתיעלם מהחדר". אני לכוד בתוך עצמי, והיא מתחילה לשחק איתי כמו שחתול משחק בטרף פצוע – למעלה, למטה, לצד ימין ואז לשמאל. היא מניחה אותי בצד כדי שאחשוב שהכל נגמר, ואז מטלטלת אותי שוב.
צמרמורות עולות לה בכל הגוף מהמחשבות של מה היא צריכה להקיז ממנה אליי. "הבור בתוכך נפער יותר," היא אומרת לי מבעד לניילון, "הוא מזמין אותי פנימה, מתרחב ומתחנן ממני לקחת ממך הכל". ככל שאני יותר חלש, מסכן ופתטי, ככה היא רוצה אותי יותר. היא ניזונה מהפחד שלי שגורם לי להתכווץ פיזית ולכסות את הפנים. "זה מרטיב אותי," היא לוחשת, "זה מעמיד לי את הזין ואת המוח".
היא גוררת אותי לשירותים, דוחפת את הראש שלי פנימה ומורידה את המים. אני לא זוכר השפלה כה מרסקת ומוחקת. "תבלע את זה," היא פוקדת, "זה סשן טיפולי לכל דבר עבורי". היא גוררת אותי מהשידה למיטה, מהמיטה אל השיש – בוחנת ומשנה תנוחות רק כדי להבין איך להשתמש בי ולזיין אותי בצורה הטובה ביותר עבורה. להפיק ממני את המיטב. אני מרגיש כמו בובת המין שלה, חפץ, כלי שניתן לשבור ולפרק ללא רחמים או סנטימנטים. "כלי," היא אומרת, "נטו כלי אנושי לפורקן כל הדברים שדחוסים בתוכי וחייבים להתנקז לגורם אנושי אחר".
היא מוציאה את הסטראפון שהתפרים שלו חוזקו במיוחד. הזין שלה נמתח כל כך חזק והגוף שלה זז מעצמו לעבר החור שלי. זה לא מגיע ממקום של חרמנות, אלא ממקום לוחמני, דורסני, בועל. התשוקה שלה היא להכניע אותי מנטלית ופיזית, לסמן אותי מבחוץ ולכבוש אותי מבפנים. אלימות, אונס, CBT, מכות, השפלות. כשהיא מבינה שהדם שלי מעורר אותה, היא פשוט לא מפסיקה. הדם מבעבע וכל כולה ממוקדת בדבר אחד – לתקוע את הזין שלה הכי עמוק שהיא יכולה. "אני לא צריכה לגעת בעצמי כדי להשפריץ," היא צועקת, "רק מלראות אותך מדמם".
אני מתחנן שכואב לי, אבל הכאב שלי רק מחרמן אותה יותר. הידיים שלה מתלפפות סביב הצוואר שלי. "אני מקרצפת לי את הנשמה דרך כל איבר ואיבר בגוף שלך," היא אומרת בטירוף, "ואתה תקרצף את שלי בעצם היותך". היא רוכבת ומשפשפת את עצמה על הגוף החבול שלי, גומרת עליי שוב ושוב ושוב. אני סופג את כל הזוהמה שיצאה ממנה. "אתה מאפשר לי להתנקות דרכך," היא נאנחת, "הבור שלי הולך ומתמלא עם כל טיפת כאב שנשפכת ממך".
היא גומרת בפעם האחרונה וקמה. היא קרה, מחושבת ופראית. "אין לי שום צורך בלשון שלך ובטח שלא בזין שלך," היא אומרת בזמן שהיא מתלבשת, "אין לי שום משיכה מינית אליך כגבר. נאדה. שק חבטות עם חור". אני מרגיש אפס. בטל. היא מעדיפה אותי מעולף, כי גם המעט שנותר ממני עוד מפריע לה.
"המפגש הבא יהיה עם כלובון," היא זורקת לעברי רגע לפני שהיא יוצאת, "הזין שלך קטן ומעצבן. אני לא אוהבת לראות אותו מתנדנד כשאני דופקת אותך. אקח ממך כל סממן שהופך אותך למי שאתה עד שרק אני אשאר". היא משחררת אותי לדרכי, נקייה ורגועה, ואני נשאר שם – הכלי הכי שימושי שהיה לה אי פעם.
הרגשתי מרוקן. כל מה שהייתי לפני שעה נמחק. היא לקחה איתה הכל – את השם שלי, את הגבריות שלי, את היכולת שלי להרגיש בנאדם. בראש שלי עוד הדהד הרעש של המים באסלה והמגע של הניילון הנצמד שחנק אותי, אבל מה שהכי הורגש היה הוואקום שהיא השאירה בתוכי.
הסתכלתי על שאריות הניילון הזרוקות בפינה, על הסימנים הסגולים שהתחילו לעלות לי על הצוואר ועל העור החבול. כאב לי פיזית, אבל זה היה כלום לעומת התחושה המנטלית של להיות פח אשפה אנושי. הרגשתי שהיא הזדקקה לכל גרם של כאב שלי כדי לנשום שוב. היא קרצפה את הנשמה שלה דרכי, ואני נשארתי כמו סמרטוט משומש, ספוג בכל הזוהמה שהיא כבר לא צריכה לסחוב.