הבדס"מ שלי כמעט לא מיני. אין לי זיקפה כשאני מקבל סימנים כחולים או שריטות עד שיורד דם, ואני לא מתחרמן מינית כשדופקים אותי ומזיינים אותי עד שאין לי אוויר לנשימה, ופיזית זה כואב לי אפילו יותר משוט. אותו דבר קורה כשדוקרים אותי במחטים או כשמטביעים לי את הראש באסלה. הכאב הזה הוא סבל אמיתי עבורי; אני לא מאזוכיסט שנהנה מכאב, ואני אפילו מפחד ממנו, אבל אני פשוט זקוק לזיכוך ולהיטהרות הזו דרך הסיפוק הסאדיסטי שלה.
הבדס"מ שלי הוא כמו יום כיפור עבורי, משהו שמטהר ומנקה אותי מחטאים ומפשעים ומקרב אותי לעולמות עליונים. כמו ביום כיפור, כשאני עומד מול אלוהים נקי וזך, לבוש בלבן ונראה כמו מלאך בלי אגו ובלי צרכים גשמיים – ככה אני מתמסר אליה כדי להזדכך.
הכאב רוצה להכניע את הגוף שלי פיזית, והגוף החבול צורח במוח שלי "די לכאב ולסבל". אבל הנשמה זקוקה למסע הזה, והדיסוננס בין הגוף שרוצה לברוח מהכאב לבין הנשמה שזקוקה לו, רוקדים בתוכי במחול של אש.
אני מרחף ויודע שהכול נעשה עבור הצרכים שלה. אני מרגיש איך היא נהנית לראות את הכאב ממנה דוחק את המיניות שלי לאפס, משאיר אותי עבורה חף מעונג גופני וללא זיקפה בכלל, בזמן שרק הגירוי המיני שלה נוכח על האדמה שלנו.
כשהיא מצליפה בבשר שלי, נעצרת לי הנשימה, הגוף שלי נבקע לשניים והנשמה שלי פורחת באוויר. כשהיא בועלת אותי, הזין שלה מנקה את הנשמה שלי ומזכיר שרק המיניות של השולטת תהיה נוכחת על האדמה שלנו. וכשהיא טובלת את הראש שלי באסלה, הנשמה טובלת במעיין הנעורים – מעיין קריר שהיא מטבילה אותי בו כשאני עירום, ומאפשר לי לצאת לרגע מהגוף שלי ולהפוך לישות רוחנית.
ברגעים האלה אני מתמסר לחלוטין לכך שהיא לא תוותר לי למרות הקושי, כי היא יודעת בדיוק מה שהיא צריכה עוד לפני שהיא מגיעה לקטרזיס ולגמירה שלה. אני בוטח בה שהיא תמשיך להכאיב ולהשתמש בכולי עד שהיא תיקח ממני את כל מה שהיא צריכה, למרות הסבל ובלי לחוס, להתחשב או לרחם.
היא חזקה מספיק כדי לא לאפשר לי להימלט או לברוח, והדמעות שלי לא מרתיעות אותה. הנשמה שלי זקוקה להגיע לסוף הסיפוק שלה, והרחמים שלה ירגישו כאילו היא מוותרת עליי, כאילו היא מרפה את האחיזה שלה ולא משתמשת בי עד הסוף. אם היא תרחם, זה יהיה כמו לשבור את הצום של כיפור – כאילו שהיא נוטשת אותי עם כל חטאיי ופשעיי בתוכי.
העובדה שהיא לא מרחמת ולא מוותרת לי היא ההוכחה המושלמת שאני משמעותי בשבילה, והכאב ממנה מרגיש כמו לחישות אהבה, סימן שהיא בחרה בי להיות שימושי לסאדיזם שלה. זה אומר שאני משמעותי למישהו, שאני משמעותי לה, והיא זקוקה לי בשבילה. כל סימן ושריטה שמחבקים את הגוף שלי מספרים לי שאני והכאב שלי סיפקו אותה.
בזמן שהגוף שלי משמש לצרכים שלה, לסאדיזם שלה, לרעב ולסיפוקים שלה, הנשמה שלי מרחפת מעליו כמו ביציאת נשמה. כשאני מרחף ככה, הכאב מגרד את הנשמה שלי וחופר עמוק בפנים. זו האוננות הרגשית שלי מהכאב – התמסרות מוחלטת לסבל שמנקה את הנשמה ממוגלה, מאזוב ומכל מיני תאים שמתו מזמן.
בשלב הזה קורה בי קטרזיס מוחלט, שינוי עמוק של כל המהות שלי. זה מוות ולידה מחדש, שנובעים כולם רק מהסיפוק של השולטת. האורגזמה הרגשית שלי מתפוצצת בתוכי כי אני זקוק לסיפוק שלה, הסיפוק שלה זה העניין. מתוכו אני רואה אור גדול ומציפה אותי תחושת הקלה עצומה, שמאפשרת לי סוף סוף לנשום ולהיוולד מחדש.
וכשאני חוזר חזרה לתוך הגוף, אני מתחבר שוב לעצמי, לשקט בלב, לשלווה ולמקומות הרוחניים שבי. אני מתעורר כאדם חדש ומגיע למקום נקי וקדוש יותר. אני זקוק לראות אותה מסופקת ממני, לראות את האושר על הפנים שלה כשהיא השתמשה בי כדי לצמוח ולשגשג. אני זקוק לחיוך שלה, ללחישות שהיא גאה בי על ההתמסרות שלי, ומתוך זה מגיעה השלווה המתוקה – ממש כמו לחזור לגוף במוצאי יום כיפור כשאני יודע שכל החטאים והפשעים שלי התכפרו.