אבל עכשיו זה
עלים של שלכת,
שאת אוספת
בסתיו האחרון שלנו.
כמו דמעות המתקבצות
בשולי הדרכים והזיכרונות
בהם הלכנו.
מנגינות וצלילים שחרטנו,
על חלונות וגזעים עבים
בדרכים הארוכות מהן פחדנו.
בלילות העצובים והריקניים
התעטפנו בשמלת אוהבים,
כאילו היינו זוג מלחים
באוניית תענוגות
הצוללת במעמקים.
אבל עכשיו זה
עלים של שלכת,
שאת אוספת
בסתיו האחרון שלנו.
עייפתי מלשמוע שקרים קדושים
וחיבוקים גדולים מזויפים.
העצים העירומים
אותנו כבר לא שומרים ומחבקים,
מסתירים בין ענפיהם
משפטי אהבה בגרפיטי,
שכתבנו בלילות הארוכים
ברחובות פלורנטין.
ואיך היו זרועותייך בתוך תוכי.
חובשים את פצעיי ופחדיי
בצבעים אינטימיים ויפים.
אבל עכשיו זה
עלים של שלכת,
שאת אוספת
בסתיו האחרון שלנו.
אהבתי אלייך
כואבת ומחבקת,
בכל המקומות
שבהם התעלסנו,
הרגשנו שאנחנו
אחד לשניה נוצרנו.
הסכינים החדים שלך,
מהם לא נשמרתי.
צרכייך לא סיפקתי
אף שלדמותך התפללתי.
ואז ראיתי אתכם
מאוהבים ויפים,
כאילו הוא חלל תהודה
ואת כל המיתרים,
יוצרים צלילים מרשימים
אותם מעולם לא שמעתי.
אבל עכשיו זה
עלים של שלכת,
שאת אוספת
בסתיו האחרון שלנו.