ספרית הפנטזיות שלי

לֹא טוֹב שֶׁתִּהְיֶה הָאַהֲבָה
גְּדוֹלָה מֵהַחַיִּים
עֲדִיפָה אַהֲבָה בְּגֹדֶל הַחַיִּים
שֶׁכְּשֶׁיִּתְנַשְּׁקוּ הָאַהֲבָה וְהַחַיִּים
אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא יִצְטָרֵךְ לְהִתְכּוֹפֵף מְאֹד
עֲדִיפָה אַהֲבָה גְּמִישָׁה,שֶׂמִּתְנַשֶּׁמֶת, מִתְרַחֶבֶת, מִתְכַּוֶּצֶת
עִם הַחַיִּים,
אַהֲבָה שֶׁיּוֹדַעַת לְהִכָּנֵס דֶּרֶךְ סֶדֶק
כְּשֶׁהַדֶּלֶת סְגוּרָה,אוֹ לִרְבֹּץ עַל הַמִּפְתָּן בְּשֶׁקֶט
בִּידִיעָה שֶׁהַדֶּלֶת אָכֵן תִּפָּתַח,
אַהֲבָה שֶׁמַּיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ
כִּי הִיא עַצְמָהּ מַיִם
מַיִם חַיִּים

כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה מוֹרִיק הַדֶּשֶׁא
וְעוֹלָה הַחַמָּה וְיוֹרֵד הַמָּטָר.
כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה אֲדָמָה מִתְחַדֶּשֶׁת,
מַלְבִּין הֶחָצָב וּמַזְהִיב הֶהָדָר.
כָּל שָׁנָה נוֹלָדִים אֲנָשִׁים לָרֹב
לִדְמָעוֹת וְלִצְחוֹק, לְאַחֲוָה וְשִׂנְאָה.
יֵשׁ מִישֶׁהוּ הָרוֹצֶה רַק טוֹב - גַּם הַשָּׁנָה.

כָּל מִכְתְּבֵי הָאַהֲבָה מְגֻחָכִים.
הֵם לֹא הָיוּ מִכְתְּבֵי אַהֲבָה אִלְמָלֵא הָיוּ מְגֻחָכִים.
גַּם אֲנִי בִּזְמַנִּי כָּתַבְתִּי מִכְתְּבֵי אַהֲבָה,שֶׁכְּמוֹ כֻּלָּם, הָיוּ מְגֻחָכִים.
כְּשֶׁיֵּשׁ אַהֲבָה, מִכְתְּבֵי הָאַהֲבָה צְרִיכִים לִהְיוֹת מְגֻחָכִים.
הָעִנְיָן הוּא שֶׁבְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר רַק מִי שֶׁלֹּא כָּתְבוּ מֵעוֹלָםמִכְתְּבֵי אַהֲבָה הֵם-הֵם הַמְּגֻחָכִים.
לוּ יָכֹלְתִּי לָשׁוּב לַזְּמַן שֶׁבּוֹ,בְּלִי לְהַבְחִין בְּכָךְ, כָּתַבְתִּי מִכְתְּבֵי אַהֲבָה מְגֻחָכִים.
הָאֱמֶת הִיא שֶׁהַיּוֹם זִכְרוֹנוֹתַי מִמִּכְתְּבֵי הָאַהֲבָה הָהֵם הֵם-הֵםהַמְּגֻחָכִים.
(בְּאֹפֶן טִבְעִי,כָּל הַבִּטּוּיִים שֶׁנִּשְׁמָעִים מַצְחִיקִים,כְּמוֹ כָּל הָרְגָשׁוֹת שֶׁנִּשְׁמָעִים מַצְחִיקִים,מְגֻחָכִים.)

לקח לי חיים שלמים להבין
שמכל מה שאעשה,
העבודה הכי חשובה שתהיה לי
היא להניח מילים טובות בתוכי,
על ליבם של אחרים,
בליבו של העולם,
בין הרווחים של הכאב
ובין הסדקים של הקושי,
להניח מילים טובות
ולתבל אותן בכוונה ואמת
שיוכלו לתת חיים איפה שבדיוק הסתיימו להם,
שיוכלו להביא שקט איפה שסערה מתחוללת,
לקח לי חיים שלמים להבין,
שהמילים שאניח בתוכי
יהיו הנכסים הכי חשובים בחיי,
ושמכל הבגדים שאמדוד
האמת תהיה הכסות שהכי תחמיא לי

אבל אדם חייו קצרים

אילו חיינו חיי נצח לא היתה לנו

אהבה ולא כאב.

אני זוכר שאמרתי לך לפני הרבה שנים.

בואי אלי היי שלי, אני אוהב אותך כל כך,

ובכית ואמרת, "באת בזמן לא טוב,

אני רתוקה בכל גופי ובכל נפשי

לאיש היפה והרע הזה".

והלכתי מאיתך וליבי נשבר בתוכי.

אבל אילו חיינו חיי נצח

לא היה נשבר ליבי,

הייתי אומר לך: אין דבר

נפגש בעוד אלף שנה ואולי

בעוד מליון שנה

ואז תהיי שלי.

לֶאֱהֹב
לִהְיוֹת נֶאֱהָבִים
לִצְחֹק בְּיַחַד.
גַּג מֵעַל הָרֹאשׁ
שֻׁלְחָן עָרוּךְ
כּוֹס, צַלַּחַת.
מָה בְּסַךְ הַכֹּל בִּקַּשְׁנוּ
לֹא הַרְבֵּה
לֹא מְעַט
בַּמִּדָּה הַנְּכוֹנָה
כְּדֵי לִצְמֹחַ.
דְּבָרִים שֶׁצָּרִיךְ לִזְכֹּר
וּדְבָרִים לִשְׁכֹּחַ.

עיבוד עכשווי לסיפור הקצר של דיימון ראניון, מגדולי סופרי ארה"ב, שהפך לשיר הנפלא והמצליח של דן אלמגור ומתי כספי בביצועו של ששי קשת.

מסעם המשותף של פנקס והוד מעלתה אולי נראה בהתחלה כמו סיפור אהבה, אבל עוסק למעשה בגבול הדק שבין אהבה להערצה ובדרך לגאולה עצמית.

תאטרון תמונע. תעקבו. שווה

אֲנִי רוֹצֶה לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל.
אֶת הַיָּמִים שְׁטוּפֵי הַשֶּׁמֶשׁ
וְאֶת הַסְּעָרוֹת שֶׁהִתְדַּפְּקוּ בְּרַעַשׁ
עַל שִׁגְרַת הַיּוֹם־יוֹם.
אֶת רַחַשׁ הַצַּמֶּרֶת
וְקוֹלוֹת קְטַנִּים
שֶׁל צְעָדִים הוֹלְכִים מִתְקָרְבִים,
חִיּוּךְ שֶׁל אַחֲרֵי גַּעְגּוּעַ
וְרֹאשׁ יַלְדָּתִי מֻנָּח עַל כְּתֵפִי.
 
יֵשׁ שָׁעוֹת בָּהֶן רוּחַ חַמָּה
מְפַזֶּרֶת אֶת הַזִּכָּרוֹן,
כְּמוֹ זְרָעִים שֶׁל סַבְיוֹן אֲבִיבִי
וּבִמְקוֹם לָרוּץ אַחֲרָיו
אֲנִי עוֹמֵד בַּמָּקוֹם,
נִפְעָם.

אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות
את יפי העולם ולהלל את היופי
המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל
את מי שעשה אותו יפה להלל
ומלא כל כך מלא יופי.

ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי
העולם כל עוד אני חי. אני אוותר
על דברים אחרים אבל לא אומר די
לראות את היופי הזה שבו אני חי
ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות
ועושות את חיי באומץ, ולא פחות
מכן, בסבלנות, סבלנות בלי די.

ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל.
וכשאפול עוד אקום - ולו רק לרגע - שלא יאמרו
הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל
בעיניים אחרונות
את שלהלל לא יחדל.