|
|
|
הָאָדָם הוּא אִירוֹנְיָה.
כְּיֶלֶד רוֹצֶה מְבוּגָּר,
כִּמְבוּגָּר רוֹצֶה יֶלֶד.
כְּעָנִי נֶאֱבַק לֶעָשִׁיר,
כְּעָשִׁיר חוֹתֵר לְפַשְׁטוּת.
כְּשֶׁמְּאוֹהָב נִכְסַף לַחוֹפֶשׁ.
וּכְשֶׁלְּבַד, כְּשֶׁלְּבַד...
הָאָדָם הוּא אִירוֹנְיָה.
כְּחוֹלֶה כָּמֵהַ לַבְּרִיאוּת,
כְּבָרִיא שׁוֹכֵחַ לְהוֹדוֹת.
כְּשֶׁמְּסוּבָּךְ מְבַקֵּשׁ פַּשְׁטוּת,
כְּשֶׁפָּשׁוּט לֹא דַּי לוֹ.
וּכְשֶׁלְּבַד, כְּשֶׁלְּבַד...
וּבְסַךְ הַכֹּל,
וְלָרוֹב,
הַצָּגַת יָחִיד.
באוגוסט 2020, כשיצא לאור ספרה של פולין ארמאנז' "גברים, אני שונאת אותם" בהוצאת הספרים הקטנה "מונסטרוגרף", הוא הודפס ב–400 עותקים. אלא שאז פרסם רלף זולמרי, יועץ במשרד לשוויון בין המינים, הצהרה שבה טען כי "הספר מסית לשנאה מגדרית — דבר שנחשב לעברה פלילית", ודרש מהמו"ל הצרפתי להסיר את הכותר מהקטלוג. התוצאה: הספר נמכר ברבבות עותקים וזכויות התרגום שלו נמכרו ל-20 מדינות. עכשיו הוא יוצא בעברית והמחברת מסבירה בראיון למה אסור להשוות בין שנאת נשים (מיזוגניה) לשנאת גברים (מיזנדריה), איפה מהפכת מי טו לא הלכה מספיק רחוק ולמה אסור לשכוח שגם גברים "חביבים" נשארים בסופו של דבר גברים ולפיכך שותפים בדיכוי הנשים/
ולמי שיש סבלנות:
אַנְשֵׁי הַגֶּשֶׁם מִתְכַּוְּצִים בִּמְעִילֵיהֶם
הֵם כְּבָר לָמְדוּ אֵיךְ לְהַצְנִיעַ אֶת עַצְמָם
טִפּוֹת גְּדוֹלוֹת זוֹלְגוֹת מִכְּחֹל לֵילוֹתֵיהֶם
טִפּוֹת גְּדוֹלוֹת זוֹלְגוֹת עַל עֶלְבּוֹנָם.
אַתְּ מְרֻחֶקֶת וְאֵינֵךְ רוֹאָה אוֹתָם
הֵם מְקַבְּצִים אֶת חִיּוּכַיִךְ בַּגְּנֵבָה
וּמַבָּטֵךְ עוֹד לֹא פָּגַשׁ בְּמַבָּטָם
עוֹד לֹא אָמַרְתְּ לָהֶם מִילָה טוֹבָה.
אִם אֲהוּבַיִךְ יַפְקִירוּךְ, אִם תַּחֲנִיק אוֹתָךְ בְּגִידָה
אִם לְשָׁלוֹם כְּבָר אִישׁ אוֹתָךְ לֹא יְבָרֵךְ
אַנְשֵׁי הַגֶּשֶׁם יַכְתִּירוּךְ לְמַלְכָּתָם הַיְּחִידָה
וִיחַלְּקוּ אִתָּךְ אֶת לֶחֶם צַעֲרֵךְ.
עוֹדֵךְ חוֹגֶגֶת וְאֵינֵךְ זְקוּקָה לָהֶם
אַנְשֵׁי הַגֶּשֶׁם מַבִּיטִים בָּךְ בְּחֶמְלָה
אִם רַק יָכְלוּ הָיוּ נוֹתְנִים אֶת חַיֵּיהֶם
לִשְׁמֹר אוֹתָךְ מְעוֹנִי אוֹ מַחֲלָה.
אַנְשֵׁי הַגֶּשֶׁם מַמְתִּינִים לָךְ בַּפִּנָּה
נֶאֱמָנִים כְּצֵל, סַבְלָנִיִּים כַּזְּמָן
וְכָל יוֹם שֶׁעוֹבֵר, כָּל חֹדֶשׁ, כָּל שָׁנָה
לוֹקְחִים אוֹתָךְ לְעֵבֶר מִפְתָּנָם.
כְּשֶׁאוֹהֲבַיִךְ יְשַׁכְּחוּךְ, וְכָל כְּלָבַיִךְ יִנְבְּחוּ
אַנְשֵׁי הַגֶּשֶׁם יַאַסְפוּךְ אֶל מִטָּתָם
וְהֵם יָרִימוּ אֶת רֹאשֵׁךְ וַיְאַמְּצוּ אֶת יֵאוּשֵׁךְ
לְחַמְּמֵךְ בְּפֵרוּרֵי אַהֲבָתָם.
אָז הָרוֹפֵא גּוֹזֵר: זוֹ מַחֲלָה שְׁקֵטָה
עָלַיִךְ לֶאֱכֹל:
שְׁקֵדִים בִּקְלִפָּתָם
וֶאֱגוֹזִים, דָּגִים, דְּגָנִים וּמוּצְרֵי חָלָב
וִירָקוֹת.
כְּמוֹ כֵן, חִזְרִי לְהִתְעַמֵּל.
הַמִּפְרָקִים שֶׁלָּךְ פְּרִיכִים
(אֲנִי חוֹשֶׁבֶת: כַּמָּה פִּיּוּטִי)
הָעֲצָמוֹת מִדַּקְקוֹת, וְהַצְּפִיפוּת –
וּבְכֵן
מִכָּאן – זֶה רַק עָלוּל לְהִדַּרְדֵּר
אֲנִי מַאֲזִינָה לְנַחַת בְּשׂוֹרוֹתָיו
וּמִצְטוֹפֶפֶת בְּכִסְּאִי
חוֹשֶׁבֶת עַל שִׁירַי –
גַּם הֵם
בּוֹגְדַנִיִים לָאַחֲרוֹנָה
בּוֹרְחִים מִמֶּנִּי כְּמוֹ סִידָן
וּבַבְּקָרִים שׁוֹלְחִים
כְּאֵב עָמוּם
לְאוֹרֵךְ הַזְּרוֹעוֹת
וְכַף הַיָּד הָעֲקֻמָּה
בְּהַגִיעַם לַדַּף
דְּלִילִים וַחֲסֵרִים
הֵם גַּם נוֹטִים לְהִשָּׁבֵר
גם לכם יש ספרים שקניתם ולא קראתם ?
אז רק שתדעו שאתם לא לבד.
Nassim Nicholas Taleb, מי שכתב את "בלתי שביר" ו"הברבור השחור" וחזה משברים עולמיים, אומר,
שזה מצוין לעטוף את עצמינו בספרים שלא קראנו; כי זה מעשיר את חיינו, כי זה ידע נגיש שמזכיר לנו שאנחנו לא יודעים הכל ושאנחנו תלמידים תמידיים.
זה גם אימון טוב ב FOMO, והוא חשוב. הוא קורא לתופעה החשובה הזו “antilibrary”,
כלומר שהמטרה של ספרים היא לא בהכרח ידע,
או אי קריאתם אינה מצביעה על חוסר אינטלקטואל
אלא גם לשים אותנו באזור אי נוחות מתמשך, שדוחף אותנו ללמוד
אנחנו נוטים להתייחס לידע שלנו כ"נכס", אבל זה בעצם ההפך.
חוסר הידע שלנו הוא הנכס
מסתבר שליפנים יש ממש מילה לדבר הזה :
צונדוקו (積ん読 - tsundoku) =
רכישה וצבירה של ספרי קריאה, אך מבלי לקרוא אותם.
יש אפילו הטייה שנקראת the Dunning-Kruger effect,
שאומרת שאנשים חסרי השכלה וידע מרגישים עליונות שגויה מול אנשים ש"קראו ספרים"
טאלב אומר השגיאה היא הפוכה.. ומאתגר אל כל החוויה של מה זו תחושת מסוגלות וממה היא נובעת באמת.
...............אבל שמו לב אלייך.
"בארץ, אבל אני רוצה שזה יהיה בכל העולם. כמו רמברנדט. זו פנטזיה, זה כלפי חוץ. כשזה ביני לבין עצמי אני מרגישה שחייתי חיים מלאים. נגיד סקס, שזה הדבר הכי כיפי שיש. זה הכי לחיות מבחינתי. עכשיו לא טוב לי ולא נעים לי בגוף ואני חושבת שלאף אחד לא יהיה נעים איתי, אז בשביל מה לחיות אם אין סקס?"
נחגוג את יום קריאת הספרים (שחל בכל שנה ב-9 באוגוסט והוא נועד לאלה שאוהבים לקרוא ספרים ולאלה שצריך לעודד אותם לקרוא ספרים)
אז איזה ספר אהוב עליכם?
"אני יכולה לראות מה יקרה ליצירה שלי אם אתחתן,
כי אחרי ככלות הכל,
כל האינסטינקטים הנשיים — היכולת לנחם, להעריץ, להיכנע, להקריב את עצמי —
כולם קיימים בתוכי.
המשמעות היא לבחור באחד משניים:
להיות אמנית גרועה או אשה גרועה.
אם אהפוך לאשה 'טובה' אז העבודה שלו תמיד תהיה חשובה משלי,
האינטלקט שלי ישועבד לשלו,
אני אלד לו ילדים והילדים האלה יהרגו במלחמות העתיד,
וכל אותו הזמן אני אראה את עצמי מבחוץ,
ואדע שנהגתי בניגוד לאמונותיי".
כך כתבה הסופרת והמאיירת טובה ינסון בצעירותה, במכתב לחברה.
והיא אכן לא נישאה מעולם. טובה ינסון קיימה מערכות יחסים אוהבות עם נשים וגם עם גברים. אהבת חייה הגדולה, הייתה האמנית והגרפיקאית טוליקי (טוטי) פייטלה. השתיים הכירו כסטודנטיות צעירות לאמנות, והיו שותפות לחיים במשך 45 שנים. הן עבדו בחדרי סטודיו סמוכים בהלסינקי, ובימות הקיץ בילו ימים עליזים בבית הקיץ שלהן, באי בודד בארכיפלג הפיני.
הן היו שותפות גם לחיים ולפרויקטים יצירתיים- הן בנו יחד בית מומינים גדול המוצג כיום במוזיאון.
טוליקי זכתה למקום של כבוד בספרי המומינים. טובה יצרה בהשראתה את הדמות טוטיקי
טוטיקי (דינורה בתרגום הישן) הספרותית מתוארת כדמות עצמאית מאוד השרה "שיר שהוא כולו שלה", אישיות פילוסופית אך מעשית, המתגוררת בחורף בבית החוף של מומינאבא בחברה טובה ומשונה של לא פחות משמונה חדפים בלתי נראים ועוד שני חברים מסתוריים; 'הדייר שמתחת לכיור' ו'ההוא שבתוך ארון המעילים'.
לשאלותיו החקרניות של מומינטרול היא עונה:
"יש המון דברים שאין להם מקום בקיץ, בסתיו ובאביב.
כל יצור שהוא קצת ביישן ומוזר.
כמה סוגים של חיות לילה ויצורים שאינם מצליחים להסתדר זה עם זה ,
וכאלה שאיש איננו מאמין כי הם קיימים.
הם מצליחים להתחמק משך כל השנה כולה,
ואז כשהכל שקט ולבן והלילות ארוכים
ורוב היצורים שוקעים בתנומה – אז הם מופיעים."
"מוטב שלא תשאל את הבריות על כל דבר ודבר. יש והם רוצים לשמור את סודם לעצמם"
(מתוך: עמק החיות המוזרות/ טובה ינסון, תרגום: אוריאל אופק, הוצאת הדר).
הָרוּחַ מְשַׂחֶקֶת עַכְשָׁו
בִּקְצוֹת הַשְּׂעָרוֹת שֶׁלָּהּ
וְהָאֹשֶׁר
===============
מתוך חפוז - כת עת לארוטיקה עברית
ממליצה בחום להציץ :)
