ספרית הפנטזיות שלי

השעה מאוחרת, הרחובות ריקים מאדם
לאורך הטיילת הפנסים דולקים ואפשר לראות את הים
ואתה מרגיש, שאתה האיש הכי בודד בעולם
מוצא את עצמך הולך נגד הרוח

אף מכונית לא עוברת גשם שוטף את העיר
הרוח מתגברת ועושה שמות ברחוב שאתה מכיר
ואתה שיכור שרועד מקור ונכנס עם הראש בקיר
אתה לא היחיד שהולך נגד הרוח

הולך נגד הרוח, המדרכה מתנדנדת
אני סומך על הגשם שימשיך לרדת
שיימשך הלילה, אהובתי אל פחד,
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

לבושה בשחור היא הופיעה מתוך החושך
מלכת חלומותיי באה אלי משוגעת על כל הראש היא
איבדנו אויר בטנגו מהיר עצרנו את עצמנו בקושי
איתה זה תמיד הולך נגד הרוח

ואני לא יודע אם היא אמת או חלום
פעם היא גן עדן ופעם היא רכבת אל הגהנום
והיא חמה כמו האדמה ואני נאבק לנשום
אבל אין מה לעשות נגד הרוח

הולך נגד הרוח, המדרכה מתנדנדת
אני סומך על הגשם שימשיך לרדת
שיימשך הלילה, אהובתי, אל פחד,
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

הולך נגד הרוח, המדרכה מתנדנדת
אני סומך על הגשם שימשיך לרדת
שתעלה השמש, אהובתי, אל פחד,
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

"והרי מה זה סנדוויץ'?

אני מוכרת את הדבר הכי אינטימי שיש,

ארוחה של אדם עם עצמו.

אדם שלוקח סנדוויץ' קובע בעצם דייט עם עצמו.

יש את רגע הפגישה, שהוא קצת כמו נשיקה ראשונה.

יש את הביס השני, הביס החמישי, ויש את רגע הפרידה.

אני נורא רוצה שבאמצע זה לא יחזור על עצמו.

שהריגוש יימשך.

ובסוף, אני רוצה הפתעה כשהיד נשארת ריקה."

שם למעלה בגבעה משחקים הילדים
שדה כלניות תמיד פורח
המלאכים תמיד שומרים על ריח הפרחים
הייתי שם מזמן אורח

ואת יפה נשארת יפה
את עטופה באהבה לנצח
ואת שקטה נשארת שקטה
והחיים חולפים להם בפתח

כשלא כואב אז לא לומדים
כך אומרים החכמים
למדתי מזמן זה חוק בטבע
האהבה אצלי בדם
עושה אותי קיים
אפילו ששלם נשבר לרבע

ואת יפה נשארת יפה...

ואיפה הם ימי התום
שהיו כאן רק שלשום
לאן הרוח שוב תיקח אותנו
ימי הקור ימי החום
שבאים להם פתאום
לא יקחו ת'אהבה היא של כולנו

ואת יפה נשארת יפה...

שם למעלה בגבעה משחקים הילדים
ומישהו תמיד יקטוף עוד פרח

בְּרֵאשִׁית בָּאָה צְלוּלָה חֲשׂוּפָה

רַכָּה נוֹגַעַת בָּעֶצֶב מְפוּיֶסֶת

פּוֹסַעַת בַּשְּׁבִיל אֶל הַנָּהָר

נִטְהֶרֶת בְּאַדְוַת הַמַּיִם

בְּרֵאשִׁית כּוֹרֶתֶת בְּרִית עִם הַנֶּחָמָה

עָסִיס רִמּוֹן עַל שִׂפְתוֹתַי

בְּרֵאשִׁית  בּּוֹרֵאת

לְאַהֲבָה אוֹתִי

יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לְהַנְחוֹתֵנִי דֶּרֶךְ

לַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לִי לֶכֶת.

שׁוּם אָדָם אֵינֶנּוּ אִי, כֻּלוֹ מִשֶּׁל עַצְמוֹ;
כָּל אָדָם הוּא פִּסָּה מִן הַיַּבֶּשֶׁת, חֵלֶק מֵאֶרֶץ רַבָּה.
אִם גוּשׁ עָפָר יִגָּרֵף עַל־יְדֵי הַיָּם, אֵירוֹפָּה תִּהְיֶה נֶחְסֶרֶת,
מַמָּשׁ כְּמוֹ לוּ הָיָה כֵף־סֶלַע, כְּמוֹ לוּ הָיָה אֲחֻזַּת מֵרֵעֶיךָ אוֹ אֲחֻזַּתְךָ שֶׁלְךָ הָיָה:
מוֹתוֹ שֶׁל כָּל אָדָם מְפַחֵת בִּי,
יַעַן־כִּי אֲנִי מְשֹׂרָג בְּגֶזַע הָאָדָם.
וְלָכֵן לְעוֹלָם אַל תִּשְׁלַח לִשְׁאֹל לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים – לְךָ הֵם מְצַלְצְלִים.

רָצִיתִי לְהַגִּיד לְךָ,

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת וְגַם,

אֲנִי צְרִיכָה קְצָת לְבַד בְּאֶרֶץ הַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי.

וְגַם, יָפִים יְלָדֵינוּ.

וְגַם, מָתַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה הָיִינוּ.

וְגַם, אֵיפֹה אֲנִי מַתְחִילָה,

וְאַתָּה נִגְמַר,

מִזְּמַן רָצִיתִי לִשְׁאֹל.

וְכָל מָה שֶׁיֹּצֵא לִי,

תִּסְגֹּר אֶת הָאֹרֶז,

תַּעֲבִיר לַמְּיַבֵּשׁ אֶת הַכֹּל.

כָּל מִכְתְּבֵי הָאַהֲבָה מְגֻחָכִים.
הֵם לֹא הָיוּ מִכְתְּבֵי אַהֲבָה אִלְמָלֵא הָיוּ מְגֻחָכִים.
גַּם אֲנִי בִּזְמַנִּי כָּתַבְתִּי מִכְתְּבֵי אַהֲבָה,שֶׁכְּמוֹ כֻּלָּם, הָיוּ מְגֻחָכִים.
כְּשֶׁיֵּשׁ אַהֲבָה, מִכְתְּבֵי הָאַהֲבָה צְרִיכִים לִהְיוֹת מְגֻחָכִים.
הָעִנְיָן הוּא שֶׁבְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר רַק מִי שֶׁלֹּא כָּתְבוּ מֵעוֹלָם מִכְתְּבֵי אַהֲבָה הֵם-הֵם הַמְּגֻחָכִים.
לוּ יָכֹלְתִּי לָשׁוּב לַזְּמַן שֶׁבּוֹ,בְּלִי לְהַבְחִין בְּכָךְ, כָּתַבְתִּימִכְתְּבֵי אַהֲבָה מְגֻחָכִים.
הָאֱמֶת הִיא שֶׁהַיּוֹם זִכְרוֹנוֹתַי מִמִּכְתְּבֵי הָאַהֲבָה הָהֵם הֵם-הֵם הַמְּגֻחָכִים.
(בְּאֹפֶן טִבְעִי,כָּל הַבִּטּוּיִים שֶׁנִּשְׁמָעִים מַצְחִיקִים,כְּמוֹ כָּל הָרְגָשׁוֹת שֶׁנִּשְׁמָעִים מַצְחִיקִים,מְגֻחָכִים.)
 
 

כל עבודה מפציעה בתערוכה כשהיא מנותקת מהקשרה המקורי, עקורה מהמפעל האמנותי שבמסגרתו נוצרה, מורחקת מנסיבות הזמן והמקום, מן התרבות והתכנים ששימשו לה הקשר מגונן ועוגן של משמעות יציבה. מבט זה מאפשר לחלץ את העבודה מהסד הפרשני שבו היתה נתונה במקור ולהסיט את המבט אל התחביר החדש שנקלעה אליו.

* שם התערוכה שאוב מהמחזה פאוסט מאת יוהאן וולפגנג פון-גֶתה.

אל תצחקו, בבקשה: לוּבוֹצְ'קָה לא יכולה לסבול את זה. עדיין לא קוראים לה לובוצ'קה, אלא סתם לוּלוּ, כמו שקראה לעצמה כשהייתה קטנה, כשעוד הייתה "פעוטה"; כבר זמן מה שאינה "פעוטה", היא ילדה (בת חמש). אך עם התואר החדש, אף על פי שלובוצ'קה חיכתה לו מאוד, לא השתנה כמעט דבר: ה"גדולים" באותו האופן מוצאים שלובוצ'קה מפונקת ופראית; באותו האופן הם מסתירים ממנה משהו, ולא מבינים בעצמם דברים רבים; באותו האופן הם צוחקים בקול רם ובלתי-נסבל. את הצחוק שלהם לולו לא יכלה לשאת: היא נרעדה, הזעיפה פניה, ולעיתים פרצה בבכי.

https://www.shortstoryproject.com/he/stories/סודות/?fbclid=IwAR1JG5vzdVThU812HVYyi33IaMykXKDAakZia3_Kt5RGyvxNEXkAYTeHopc

עם שם של ספר כזה,איך לא אוציאו מהמדף?