ספרית הפנטזיות שלי

"בעומק לבו,

איש אינו מאמין במותו.

ובלא-מודע,

איש אינו משוכנע כי הוא בן תמותה"

היום לפני 81 שנים הלך לעולמו זיגמונד פרויד, הפסיכולוג והנוירולוג האוסטרי-יהודי, אבי הפסיכואנליזה ואחד מהמדענים ואנשי הרוח הבולטים במאה העשרים.

אַל תֹּאמַר
נִסְדֶּקֶת, נִבְקַעַת לִשְׁנַיִם,
מְשַׂחֶקֶת מִשְׂחֲקֵי דִּמְיוֹן,
מְסֻכָּנִים, אֲסוּרִים
בְּבֵית חֲרֹשֶׁת לַחֲטָאִים
בָּאָה לְתַנּוֹת אֲהָבִים,
שֶׁאֲנִי צוֹעֶקֶת
כְּצַעֲקַת הַצִּפּוֹרִים,
יָמִים וְלֵילוֹת מְצַוַּחַת מִלִּים.
עָיַפְתִּי מִלְּבַקֵּשׁ סְלִיחָה
אַל תֹּאמַר נְחוּצִים לָהּ שָׁרָשִׁים,
אֲדָמָה, בַּיִת, אֵם שֶׁתִּשְׁאַל הֵיכָן הָיִית?
נָדַדְתִּי עַד אֵלֶיךָ
אִישׁ לֹא בִּקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי אוֹ מִלּוֹתַי
אֶת יָדִי אוֹ שְׁתֵּי יָדַי,
לֹא נִכְוֵיתִי בָּאֵשׁ
הַכְּאֵב שֶׁלִּי מוּלָד,
אֲנִי נוֹשֵׂאת אוֹתוֹ
בְּתוֹכִי.
עַל מִפְתַּן בֵּיתְךָ
מַתִּי פַּעַם אַחַר פַּעַם
אַל תֹּאמַר אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ,
אֹהַב אוֹתָךְ עַד יוֹם מוֹתִי
אַל תַּצְבִּיעַ עָלַי
אַל תִּקְרָא בִּשְׁמִי.
אֵין לִי שֵׁם.

 
 

"אֶסְקֶפִּיזְם (בעברית בּוֹרְחָנוּת)
היא הסחת דעת נפשית, באמצעים שונים-
במטרה "לברוח" ממצבים שנתפסים מלחיצים ולא נעימים במציאות היומיומית.
כיום פעולות אסקפיסטיות נחשבות נורמטיביות עבור אנשים רבים.
זוהי התעלמות ממסגרות חברתיות קיימות, המאפשרת לחוות מציאות אחרת, לדמיין עולם נטול פרספקטיבה נוכחית היסטורית, חברתית או פוליטית."
ויקיפדיה

מתוך הספר:

 
הוא עולה מן הים וגולש לאורך לשון היבשה. עם רדת יום, הערפל מזדחל לאיטו לאורך הפיורדים כפי שהוא עושה מדי קיץ, מרחרח בין הגבעות, סורק את המדרונות, חומק אל תוך הכפר ומתגנב שם מבין האוניות בנמל, מלחך את פינות הבתים ואז מתרומם כדי שאצליח להציץ פנימה מבעד לחלון.

 
 אני רואה את הסודות. אני רואה אנשים מבשלים, נחים ומתבטלים, משתינים, שרים, שותקים ויושבים שפופים. יש שבוכים, יש שמקשיבים, יש שבוהים. אני רואה אנשים דוממים או צורחים לתוך כריות. אני רואה אנשים משליכים אשפה וזיכרונות שאין בהם תוחלת, ואני לא מסיט את המבט. אני אף פעם לא מסיט את המבט.

 
 יוֹסָה לבדה, לוגמת בירה פושרת מפחית ומעיינת בתמונות ישנות מבית הספר כדי להעלות אותן לפייסבוק. קָאלי נח באסם, מביט בנחליאלי הלבן. דוקטור יונאס יושב ובוהה בראש שמוט. לָאלי פָּאפין יצא להליכה ועוד מעט ייתקל באחותו לאורה, שאיתה לא דיבר שנים על גבי שנים... והנה סְווינסינה, מתגרדת בין השכמות בעזרת כף עץ. היא מתכוונת לקפוץ לביקור אצל יוֹסָה לקראת הקונצרט הערב. אבל עד אז כבר אתפוגג עם הערפל. בקרוב מאוד אתפוגג עם הערפל האפור.

 
 אנחנו ממשיכים הלאה בהתמדה סביב פינתו של הבית. הערפל מזדרז לפניי, כאילו הוא כבר אמור להיות במקום אחר ונמאס לו מהשוטטות שלי. אך שנינו מתעכבים ליד הבית המכונה מחסה. סודותיו של כפר — לא כולם הרי גורל, אם נודה על האמת. לכל הפחות, לא כולם ולא תמיד. ובכל זאת, אנחנו מציצים בחלונות כמו אל חטטן בעל שני ראשים שלא מפסיק לשכנע את עצמו שחיי השגרה ממשיכים כתקנם אף שהעניק לאדם בחירה חופשית.

 
 הוא עולה מן הים וגולש לאורך לשון היבשה. צינה מלווה אותו ואיש אינו מקדם את פניו בברכה. אף על פי כן, סְמיריל המשורר מרגיש שנחה עליו השראה כשאנחנו מתקרבים. הוא קם מעמל יומו ומוציא את המחברת החומה המרופטת, נכנס למטבח לאיטו ומביט מבעד לחלון אל האינסוף. ואז הוא כותב כמה רעיונות למַחזור השירים שלו, ניחוח אפר.

 
 הערפל הוא אינסוף שמקיף את האדם בפתאומיות, הניגודיות העדינה, הצדק בהתגלמותו. הוא עולה מן הים וגולש לאורך לשון היבשה, ואנשי הכפר רואים בו את כל האפור שבעולם, את הדממה הקרה שרובצת כאן כחלק בלתי נפרד מהכפר, סביב הר סְוָוארי. ואז יורד הערב. ואחריו הלילה. ועם הלילה בא הגשם.

 
 אהבות מתעוררות, פרחים קמלים. אנשים מרימים ידיים באמצע עלייה תלולה במדרון, אורות גבוהים של מכוניות נעלמים אל תוך חשכת הערב, נר מהבהב ברוח החמימה הנושבת מבעד לחלון. רגעים לא נעלמים מתוך עצמם, אבל הימים חולפים. חודשים חולפים, עונות חולפות ושנים. אני רואה את תכול שמי אפריל ואת ירוק הדשא של מאי. אני רואה את משק הכנפיים עם התקרבות הדרום, שומע הד חדש בפכפוך הנחל. אני רואה את האדמימות בלחייהם של הילדים באביב לאחר ששיחקו בחוץ כל היום. אני רואה את מזג האוויר הסתווי בפניהם החתומות של האנשים. אני מריח את החורף העולה מן הים עם בוא הסתיו אל קיצו, כשהמוות מתפשט על פני תבל. משאבות דלק עומדות לבדן בבקתות החורף. הסירות הקשורות חורקות במזח. דומיית עיירה בימים לבנים חשוכים. דומיית הר. הריקנות הקודרת בין הבתים.

 
 ראיתי אהבה מתעוררת במבט וגוועת במעשים. ראיתי ילד נטוש מפסיק לבכות. ראיתי גברים טובעים ונערים תולים את עצמם. ראיתי אישה בהיריון עם עיניים כחולות כקרח נרצחת ונקברת.

 
 אני מת זה זמן רב. הייתי אמור לִכבות לפני שנים, ואולי אכן כביתי ועוד לא הבנתי זאת. איני אלא תודעה. אני עולה מן הים וגולש לאורך לשון היבשה ועד מהרה אתפוגג עם הערפל. אני רוח קלה של אחר הצהריים. ואני מבקר את האנשים בסביבות השעה ארבע וחצי וכעבור שעה חומק לי אל ביתי מפעם: לדשא שרחש אך לפני רגע, לזרעי שן־הארי שריחפו אל מקום חדש ואל קפלי שמלתה של קָטַָה, שרוכבת על אופניה לאורך רחוב סטרָנד בדרכה אל המפגש השבועי באולם הכפר.

אני: היי אלוהים.
אלוהים: שלום .....
אני: אני מתפרק. אתה יכול לחבר אותי בחזרה?
אלוהים: אני מעדיף שלא.
אני: למה?
אלוהים: כי אינך פאזל.
אני: מה עם כל קטעי חיי שנופלים על האדמה?
אלוהים: שיישארו שם זמן מה. הם נשרו מסיבה כלשהי. קח קצת זמן והחלט אם אתה זקוק לאחד מאותם חלקים בחזרה.
אני: אתה לא מבין! אני נשבר!
אלוהים: לא - אתה לא מבין. אתה פורץ דרך. מה שאתה מרגיש זה רק כאבי גדילה. אתה משיל את הדברים ואת האנשים בחיים שלך שמעכבים אותך. אתה לא מתפרק. אתה ״נופל למקומו״. תירגע. קח נשימות עמוקות ואפשר לדברים שאתה כבר לא צריך ליפול ממך. די להיאחז בחתיכות שלא מתאימות לך יותר. שיפלו. תן להן ללכת.
אני: ברגע שאתחיל לעשות זאת, מה יישאר ממני?
אלוהים: רק הקטעים הטובים ביותר שלך.
אני: אני מפחד להשתנות.
אלוהים: אני כל הזמן אומר לך - אתה לא משתנה !! אתה הופך להיות!
אני: להיות מי?
אלוהים: להיות מי שיצרתי אותך להיות! אדם של אור ואהבה וחסד ותקווה ואומץ ושמחה ורחמים וחסד וחמלה. הכנתי אותך ליותר מהקטעים הרדודים שהחלטת לעטר את עצמך בהם ואתה נאחז בהם בחמדנות ופחד כאלה. תן לדברים האלה ליפול ממך. אני אוהב אותך! אל תשתנה! ... הפוך להיות! הפוך להיות! להיות מי שעשיתי אותך להיות. אני אמשיך לומר לך את זה עד שתזכור את זה.
אני: הנה נפל עוד חלק.
אלוהים: כן. תן לזה להיות.
אני: אז ... אני לא שבור?
אלוהים: ברור שלא! - אבל אתה נשבר כמו שהשחר שובר את הלילה בהפציעו. זהו יום חדש. הפוך להיות!!!

** מחבר: ג׳ון רודל **
תרגום לעברית: אביבית מלכה בן-גאון

ידידה אחת שקראה את "איש איטי" אמרה לי: "איזה ספר יפה עד עמ' 83! אבל אז מופיעה הזקנה ההיא ומקלקלת את הכל". ניסיתי לטעון שהיא מחמיצה את העיקר, אבל לא עזר כלום. "עד אז", התעקשה, "סיפור נוגע ללב על פול, איש בן 60 שרוכב על אופניים ומישהו עולה עליו במכונית, וקוטעים לו רגל, והוא מתאהב בפיליפינית שמטפלת בו - ממש יפה, ואז פתאום פולשת לביתו איזו אשה קשישה, אליזבת קוסטלו שמה, ומתחילה להתערב לו בחיים ולספר לו איך הוא צריך להתנהג. אבסורד גמור ולא מתקבל על הדעת, והספר מתפרק בידיים". עניתי שהפיליפינית היא בעצם קרואטית ושהספר לא מתפרק כלל, אבל היא קיבלה רק את הרישא; את כל השאר דחתה בשתי ידיים.

אותה ידידה אינה אשה טיפשה, ודעתה אינה דעת יחיד; הביקורת קיבלה את ספרו של חתן פרס נובל ברגשות מעורבים ולאו דוקא בהתלהבות. כרכו את הספר באיזו רוח נכאה שתקפה את קוטזי כשהעתיק את מושבו לאוסטרליה, אולי בהשפעת הכעס שעורר ספרו "חרפה" בדרום אפריקה, מולדתו. רוח נכאה, וכן איזו אובססיה עם דמותה של אליזבת קוסטלו, סופרת שכבר פקדה את ספרו הקודם ("אליזבת קוסטלו", עם עובד, 2005), ועכשיו היא חוזרת ומופיעה ומקלקלת את השורה. במקום הריאליזם דק-האבחנה של 82 העמודים הראשונים - מין סוריאליזם מוזר, פנטזיה מעצבנת.

אם ארשה לעצמי לטעון שזהו אחד מספריו המבריקים של קוטזי - ושהופעתו בתרגומו המצוין של אברהם יבין היא חג בתוך שפע "יצירות המופת" שהמו"לים מעתירים עלינו - הרי זה מפני שאני סבור שאותה ידידה שלי, ואיתה כל אותם מבקרים, לא ידעו לקרוא את הספר. קריאת ספר, כמו התבוננות בתמונה, דורשת מדי פעם חילוף מהלכים: הסתכלות בציור של ואן-גוך איננה הסתכלות בציור של אשר. ולא שאני משווה חלילה בין השניים: זה צייר גדול וזה גרפיקאי מתוחכם. אבל ברור שעבודותיהם דורשות הסתכלות אחרת. אותה תזוזה בנקודת-הראות שהודות לה מתחלפים בציור של אשר הדגים השחורים בציפורים לבנות אינה נחוצה בציור של ואן-גוך. ואילו מי שאינו עושה תזוזה כזאת אצל אשר, מחמיץ את העיקר.

גם ספרו של קוטזי דורש תזוזה כזאת. החל בעמ' 83 ואילך - ובדיעבד אפשר לטעון שכבר מן הדף הראשון - הוא עובד בו-בזמן בשתי רמות: ברמת סיפורו של פול ריימנט, איש בן 60, צלם במקצועו, שרוכב על אופניים ונדרס; וברמה מטא-סיפורית, רמת היחסים שבין דמויות הסיפור למחבר הסיפור. אותה אליזבת קוסטלו, שפולשת לביתו של פול, אינה אלא מחברת סיפורו של פול, הבוראת של פול.

היוצרת חודרת לעולם יצירתה ונוהגת כאחת הדמויות ביצירתה. תארו לכם שטולסטוי היה נכנס לעולמה של אנה קרנינה והופך למאהב שלה: זה בדיוק מה שקורה כאן. מרגע שאליזבת קוסטלו מצלצלת בפעמון דלתו של פול נהפך הספר למעין ציור של אשר, והקורא אמור לקרוא אותו בשתי הרמות המקבילות הללו.

אליזבת קוסטלו מצלצלת בפעמון שעה שפול מתחבט בשאלה איזו מלה, במכתב שהוא כותב, תיטיב לתאר את מצבו לאחר התאונה. תחילה הוא כותב "הייתי במצב הרוס", אבל אחר כך "הוא מוחק את המלה הרוס. אבל מה לכתוב במקומה?". אז מופיעה אליזבת, כמוזמנת לפתור את בעיית הניסוח. אבל את ההוכחה החותכת למעמדה כמחברת הספר היא מספקת לנו כמה שורות אחר כך, כשהיא מתיישבת בכבדות על הספה ומתחילה לדקלם: "המכה הולמת בו מימין, נוקבת ומפתיעה ומכאיבה, כמין חזיז חשמלי, מעיפה אותו מעל אופניו" - וכן הלאה.

והנה, אלה הן בדיוק המלים שבהן נפתח הסיפור 80 עמודים לפני כן; והיא מוסיפה ואומרת: "אתה יודע מה שאלתי את עצמי כששמעתי את המלים האלה בפעם הראשונה, מר ריימנט? שאלתי את עצמי לשם מה נחוץ לי האיש הזה?" וכשריימנט עונה: "ומה התשובה לשאלתך? מה אני לך?", היא אומרת: "אתה באת אלי".

"כששמעתי את המלים האלה"; "אתה באת אלי": ניסוחיה של אליזבת קוסטלו - כאן ושוב ושוב בהמשך הדברים - מרמזים על תהליך היצירה כהשראה, כהתערבות של יד אלוהים. המעשה בצלם הקשיש קטוע-הרגל "בא" אל אליזבת והיא מבקשת לפתח אותו לכלל רומן מקורי. ההתאהבות שלו במריאנה הקרואטית לא יכולה לפרנס אלא סיפור שכמוהו יש "שניים בפרוטה"; "יהיה עליך ליצור לעצמך מקרה משכנע יותר", היא דורשת מפול. ואז היא מנסה לשדך לו מריאנה אחרת (האיות באנגלית שונה בשני המקרים), ההולמת יותר את הקונצפציה של הרומן שהיא בוראת: לא קרואטית בריאת בשר ובריאת נפש, אלא אשה מסתורית בכובע שחור ובמשקפיים שחורים המסתירים את עיניה העיוורות.

שתי המריאנות, כמו פול עצמו, שייכות לשתי רמות-קיום שונות: זו של המציאות וזו של הבדיון. עיקר עלילת הספר הוא הקונפליקט בין שתי הרמות האלה. שכן פול, מרגע שהוא שומע את דבריה הראשונים של אליזבת, מסרב להיכנע לתכתיביה: "הנה היא באה ומטיפה לו, אומרת לו איך לנהל את חייו". לא הוא בא אליה, אלא היא אליו, והיא באה אליו כדי להשתמש בחייו לכתיבת עוד אחד מספריה הנלוזים.

כלומר, בשביל פול קיימת הריאליה, זו של התאונה ובייחוד של אהבתו הסוערת לקרואטית וניסיונו להשתלב בחיי משפחתה, ואילו אליזבת אינה אלא כתבנית פרזיטית המחקה את חייו. אליזבת, מצד שני, לוחצת עליו בלי הרף ש"ילחץ", שיזוז, שיחדל להיות "איש איטי", שלא ישקע במיטתו, שלא יהיה תינוק, שיסכים לפרוטזה, שייסע באופניים שהתקין לו בנה של הקרואטית, שיתאהב באשה ההולמת אותו.

כתבתי שעיקר הספר הוא הקונפליקט בין שתי הרמות האלה. הייתי מדייק ואומר: עיקרו הוא סירובם של חומרי המציאות לשרת את תכתיבי הדמיון; "האיש האיטי" מסרב "ללחוץ". מצד שני, הדמיון היוצר להוט להכפיף את חומרי המציאות לצרכיו, והוא ניחן, בניגוד ל"איש האיטי", ביכולת הסתכלות אמפתית לתודעות אחרות (שתי המריאנות, בעלה ובנה של מריאנה הקרואטית) - תודעות שאינן קיימות בספר עד לרגע הופעתה של אליזבת. קוטזי, נדמה לי, אינו מכריע לטובת צד מן הצדדים. הוא מבין ללבם של חומרי המציאות הסרבניים כשם שהוא מבין ללבו של היוצר המתוסכל.

זכותו הגדולה, לדעתי, שהוא כתב רומן שעובד בשני המישורים: הוא בבת אחת סיפור חזק על איש בנסיגה, איש שרגלו הקטועה מתפרשת לו כזיקנה וכסירוס, ובאותה שעה גם מסה חריפה ומורכבת על יחסי כתיבה ומציאות. לא אכחיש שהופעתה של אליזבת קוסטלו, עם כל משמעותה העשירה על רמת המסה, אינה קלה לעיכול. אחרי ככלות הכל, אין הרבה סבירות בדמותה של אשה קשישה המתדפקת על דלתך ומסרבת לעזוב ומתעקשת לנהל לך את החיים וגם מציעה סוג של חיי-נישואים. אבל קוטזי משכיל לשוות תלת-ממדיות גם ליחסיה עם הגיבור (מוטב אנטי-גיבור) "שלה", ויש משהו מכמיר בהזדקנותה ובדידותה, הגואלות אותה מכל הפשטה יבשושית.

ואם תשאלו מדוע דוחה קוטזי את הופעתה של אליזבת - ואיתה את הופעת הרמה ה"תיאורטית" - עד אותו עמ' 83, ומסתכן מתוך כך בחוסר אחידות מבנית, אשיב שבמבט לאחור ניתן לאתר סמליות "תיאורטית" כבר מתחילת הספר. התעוררותו של פול מעלפונו אחרי התאונה, כשהוא מוקף "לובן גמור", "ארץ לובן", ושאלותיו "מהו זה שעושים לי?", ו"מה המקום הזה שאני מוצא עצמי בו?", היא בבחינת הולדת - אולי הולדת דמותו אל תוך הסיפור (הסיפור מדגיש את מצבו התינוקי, את השימוש ב"סירון" וכו'). הייתי מפליג ואומר שעצם התנגדותו לקטיעת הרגל ("למה לא שאלתם אותי קודם?") יש בה משום התנגדות של החיים לעיצובם השרירותי.

קוטזי, מאז "מחכים לברברים" (עם עובד, 1984, תירגם: יהושע קנז) ואף לפני כן, הוא יוצר שאינו חדל להפתיע. בניגוד לשאר היוצרים ש"עשו את זה", הוא אינו חוזר על הישגים קודמים ובטוחים, אלא מנסה את ידו שוב ושוב בצורות לא נודעות, בדרכים חדשות לומר את מה שיש לו לומר. האם הוא אומר הפעם: הגיבור שלי איטי מדי, בא אלי אבל מסרב לקבל את מרותי? אולי. אבל גם האיטיות הזאת מרהיבה.

הספר הראשון שזיכה את ג'.מ. קוטזי (יליד קיפטאון, 1940) בפרסום עולמי היה "מחכים לברברים", שראה אור ב-1980. על ספרו "חייו וזמניו של מיכאל ק'" זכה בפרס הבוקר הבריטי, וב-2003 זכה בפרס נובל לספרות. בין ספריו האחרונים בעברית: "חרפה" (עם עובד, 2000), ו"אליזבת קוסטלו" (עם עובד, 2005)

https://www.haaretz.co.il/literature/1.1464341

אֶל הַשִּׁיר הַזֶּה אֲהוּבָתִי יֵשׁ לָבוֹא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה: אֵיךְ שֶׁרֵיחַ שְׂדֵה הַבָּטְנִים מְמַלֵּא אֶת הָעוֹלָם: מִיְּמֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים וְעַד לִפְאַת הַגָּלַקְסְיוֹת. חֶלְקַת הַבָּטְנִים הוֹלֶכֶת וּמִצְטלְהֶבֶת לְאֹרֶךְ הַכְּבִישׁ וְכָל מְנוֹעֵי הַיְּקוּם, כָּךְ נִדְמֶה, נִשְׁתָּקִים. צִפּוֹר צוֹפֵר מִמְּרוֹמֵי הַקָּזוּאָרִינָה שֶׁלּוֹ וְהַקּוֹל הוֹלֵךְ מֵהַוָּאדִי עַד לְמִנְחָת הַהֶלִיקוֹפְּטֶרִים הַשּׁוֹמֵם. רִפְרוּף כְּנָפַיִם בְּאָפֹר לָבָן נִלְחָשׁ אֶל הַלֶּס. אֶת גּוֹן הַלֶּס אִישׁ לֹא יוּכַל לְשַׁעֵר. הַבֹּשֶׂם שֶׁל שְׂדֵה הַבָּטְנִים יְמַלֵּא אֶת הַיְּקוּם. אֶל הַשִּׁיר הַזֶּה יֵשׁ לָבוֹא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה אֲהוּבָתִי, אֵין יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם. אֵיךְ שֶׁהַקּוֹמְבַּיְן גּוֹהֵר אֶל הַמַּשָּׂאִית: כָּךְ בְּדִיּוּק רָצָה הָאֵל שֶׁנֹּאהַב (בַּקָּבִּינָה, חַג' וָאלִיד מְזַמְזֵם לְעַצְמוֹ פִּיּוּטִים מִמֶּכָּה). אֵיךְ שֶׁהַקּוֹמְבַּיְן, מִיְּמֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים וְעַד לִפְאַת הַגָּלַקְסְיוֹת, אֲהוּבָתִי.

זוכרים את לואיזה מיי אלקוט? זו שכתבה את "נשים קטנות", רומן נאיבי כזה ונוגע ללב שמיועד לכל המשפחה? ובכן, מסתבר שזו רק מסכה!

והנה לואיזה מיי אלקוט האמיתית:

"מאחורי מסכה או: כוחה של אישה" הוא רומן תוסס, משתלח וסקסי שאם לא הייתי בודקת שוב ושוב את הכריכה שלו לא הייתי מאמינה שמחברת "נשים קטנות" כתבה את זה. אם כי עד שהגעתי לסוף הרומן כבר יכולתי לזהות את המגע הייחודי שלה, כמו גם כמה וכמה נושאים שצפו ועלו גם ב"נשים קטנות".
הסיפור נפתח בג'ין מור, אומנת סקוטית בת תשע עשרה, מתוקה ומבריקה כשם שהיא ענייה ושברירית. המעסיקים שלה הם משפחה אנגלית עשירה. מהרגע הראשון היא מפגינה כלפי כל אחד מבני הבית את היחס שיכבוש אותו וחודרת ללב של כל אחד ואחת מהם. הנגינה והצרפתית שלה מושלמות, מזגה מתוק ונוח, היא ברייה עליזה ומשעשעת חרף החיים האיומים שכנראה עברו עליה כעלמה חרת אמצעים התלויה בחסדיהם של הבריות. על פניו אין טובה ממנה להקנות לנערה בת שש עשרה את הכישורים הנחוצים לעלמה כדי להצליח בחברה. היא מבצעת תפקידה על הצד הטוב ביותר – טוב מדי, לדעת כמה מהנוכחים בבית.

אבל, כמו שכתוב בתקציר: ברגע שהיא לבד בחדרה, כשאין סביבה איש מלבד הקוראים המרותקים, מסתבר שהיא מבוגרת בהרבה ממה שהיא אומרת שהיא – מותשת, כעורה ואלכוהוליסטית, נושאת סימנים מובהקים של חיים-קודמים סוערים למדי.

מכאן ואילך הקורא מרותק אליה, כשהשאלה המנקרת במוחו כל העת היא: מי העלמה הזו באמת? ממה היא בורחת? מה היא מסתירה? ומה מטרתה בבואה לבית הזה? התשובות מתגלות רק ממש לקראת סוף הספר.

בינתיים הקוראים נהנים ממעלליה של ה"אומנת" בבית: היא מרעיפה חיבה על בני המשפחה שמחבבים אותה,מקסימה ומפלרטטת, מתוקה ודברנית – אך כשאיש לא רואה היא גם יודעת "לשלוף קוצים" ומפנה כתף קרה אל אלו שאינם מחבבים אותה, ונעשית נוזפנית ומסוגרת, ביישנית וקודרת לסירוגין.
היא מתמרנת את בני הבית באופן המפלג לאט ובעקביות את המשפחה הקטנה והשקטה, מסובבת אותם על האצבע הקטנה שלה, והתוצאות בלתי צפויות בעליל. אבל האם כל רצונה הוא באמת אך ורק לזרוע מהומה?

לואיזה מיי אלקוט יצרה סוג ייחודי מאוד של דמות, המצטרפת לרשימת הדמויות השליליות שאנחנו לא מסוגלים שלא להעריץ אותן: ליידי סוזן של ג'יין אוסטן, סקארלט אוהרה של מרגרט מיטשל ואחרות. דמות שהיא הגיבורה והאנטגוניסטית בעת ובעונה אחת. דמותה המרתקת של ג'ין מור גורמת לקוראים לתמוך בה גם כשהשכל הישר והמוסר הטוב לא ממש לצדה. אני אישית מתה על דמויות כאלה.

מדובר ביצירה חתרנית מאוד, שמכירה היטב את הסטריאוטיפים על נשים, מודעת אליהם ומשתעשעת איתם. בסופו של דבר, ההתנהגות הסטריאוטיפית של ג'ין מור שמושכת אליה נשים וגברים כאחד אינה אלא הצגה, דרכה חושפת האומנת את חולשותיהם של הגברים. אלקוט מציגה את הגבריות באור מגוחך מאוד וגורמת לקורא להרהר האם מגדר הוא אכן בסך הכל פרפורמנס, יותר ממאה שנים לפני ג'ודית באטלר.

רובד נוסף של היצירה שדווקא כן הזכיר לי את "נשים קטנות" הוא המקום בו בחרה הסופרת כרקע לסיפורה. מרתק היה לקרוא סיפור על אנגליה מנקודת המבט של אמריקאית שחיה באותה תקופה. בדומה ל"נפילת בית אשר" מאת אדגר אלן פו שנכתב ב-1839, הרומן שכתבה מיי אלקוט ב-1866 עוסק במידה רבה בהתפוררות הבית הבריטי, אולי כסמל להתפוררות של האימפריה הבריטית ועלייתה של מעצמה עולמית חדשה ופרוגרסיבית; נו, אתם יודעים – כזו שמוכנה לעבוד למחייתה, ולא בזה לאנשים העובדים המרוויחים את לחמם. כאן אולי ראיתי את הקשר הכי מובהק בין "מאחורי המסכה" ו"נשים קטנות".

באחד הפרקים של "נשים קטנות" פוגשות בנות משפחת מארץ' את ידידיו האנגלים של השכן שלהן לורי, והם כולם יוצאים יחד לפיקניק מהנה. אלקוט מתארת כיצד האנגלים מופתעים ונדהמים מחופשיותן וכנותן של הנערות האמריקאיות: הם נדהמים מהתנהגותה המשוחררת (סאבטקסט – גברית) של ג'ו, ומן העובדה שמג, האחות הבכירה, מעיזה להתגאות בעובדה שהיא אישה עובדת ובעלת הכנסה משלה - אומנת לילדים קטנים, לא פחות! הבושה! האנגלייה העשירה ממש נרתעת ממנה לאחר מכן ואף מעירה משהו על מוזרותם של האמריקאים, שאינם חשים סלידה ממעמד האומנות והמורות. המשפחה האנגלית ב"מאחורי המסכה" מזלזלת באומנת לפני שהיא מגיעה – ומשלמת את המחיר. ועוד איך.

תיאור הבן הבכור של המשפחה האנגלית מחזק מאוד את הרושם שלי על הספר הזה, גם מבחינת החתרנות המגדרית וגם מהמתיחות התרבותית בין האנגלים לאמריקאים: מדובר בבחור ציני ועצל בעל אגו מנופח שאינו יודע דבר וחצי דבר על המתנהל באחוזתו, הזקוק לדרבון מסמיה הנשיים של ג'ין מור כדי לבצע את חובותיו כבעל אדמות. ואם זה לא חתרני אני לא יודעת מה כן.

מדובר ביצירה עשירה ונפלאה, תיאטרלית ביותר ממובן אחד, תיבול פארודי ומרענן לקלאסיקות האנגליות האהובות של המאה ה-19. רוצו לקרוא!

מצוטט מאתר getbooks.co.il