ידידה אחת שקראה את "איש איטי" אמרה לי: "איזה ספר יפה עד עמ' 83! אבל אז מופיעה הזקנה ההיא ומקלקלת את הכל". ניסיתי לטעון שהיא מחמיצה את העיקר, אבל לא עזר כלום. "עד אז", התעקשה, "סיפור נוגע ללב על פול, איש בן 60 שרוכב על אופניים ומישהו עולה עליו במכונית, וקוטעים לו רגל, והוא מתאהב בפיליפינית שמטפלת בו - ממש יפה, ואז פתאום פולשת לביתו איזו אשה קשישה, אליזבת קוסטלו שמה, ומתחילה להתערב לו בחיים ולספר לו איך הוא צריך להתנהג. אבסורד גמור ולא מתקבל על הדעת, והספר מתפרק בידיים". עניתי שהפיליפינית היא בעצם קרואטית ושהספר לא מתפרק כלל, אבל היא קיבלה רק את הרישא; את כל השאר דחתה בשתי ידיים.
אותה ידידה אינה אשה טיפשה, ודעתה אינה דעת יחיד; הביקורת קיבלה את ספרו של חתן פרס נובל ברגשות מעורבים ולאו דוקא בהתלהבות. כרכו את הספר באיזו רוח נכאה שתקפה את קוטזי כשהעתיק את מושבו לאוסטרליה, אולי בהשפעת הכעס שעורר ספרו "חרפה" בדרום אפריקה, מולדתו. רוח נכאה, וכן איזו אובססיה עם דמותה של אליזבת קוסטלו, סופרת שכבר פקדה את ספרו הקודם ("אליזבת קוסטלו", עם עובד, 2005), ועכשיו היא חוזרת ומופיעה ומקלקלת את השורה. במקום הריאליזם דק-האבחנה של 82 העמודים הראשונים - מין סוריאליזם מוזר, פנטזיה מעצבנת.
אם ארשה לעצמי לטעון שזהו אחד מספריו המבריקים של קוטזי - ושהופעתו בתרגומו המצוין של אברהם יבין היא חג בתוך שפע "יצירות המופת" שהמו"לים מעתירים עלינו - הרי זה מפני שאני סבור שאותה ידידה שלי, ואיתה כל אותם מבקרים, לא ידעו לקרוא את הספר. קריאת ספר, כמו התבוננות בתמונה, דורשת מדי פעם חילוף מהלכים: הסתכלות בציור של ואן-גוך איננה הסתכלות בציור של אשר. ולא שאני משווה חלילה בין השניים: זה צייר גדול וזה גרפיקאי מתוחכם. אבל ברור שעבודותיהם דורשות הסתכלות אחרת. אותה תזוזה בנקודת-הראות שהודות לה מתחלפים בציור של אשר הדגים השחורים בציפורים לבנות אינה נחוצה בציור של ואן-גוך. ואילו מי שאינו עושה תזוזה כזאת אצל אשר, מחמיץ את העיקר.
גם ספרו של קוטזי דורש תזוזה כזאת. החל בעמ' 83 ואילך - ובדיעבד אפשר לטעון שכבר מן הדף הראשון - הוא עובד בו-בזמן בשתי רמות: ברמת סיפורו של פול ריימנט, איש בן 60, צלם במקצועו, שרוכב על אופניים ונדרס; וברמה מטא-סיפורית, רמת היחסים שבין דמויות הסיפור למחבר הסיפור. אותה אליזבת קוסטלו, שפולשת לביתו של פול, אינה אלא מחברת סיפורו של פול, הבוראת של פול.
היוצרת חודרת לעולם יצירתה ונוהגת כאחת הדמויות ביצירתה. תארו לכם שטולסטוי היה נכנס לעולמה של אנה קרנינה והופך למאהב שלה: זה בדיוק מה שקורה כאן. מרגע שאליזבת קוסטלו מצלצלת בפעמון דלתו של פול נהפך הספר למעין ציור של אשר, והקורא אמור לקרוא אותו בשתי הרמות המקבילות הללו.
אליזבת קוסטלו מצלצלת בפעמון שעה שפול מתחבט בשאלה איזו מלה, במכתב שהוא כותב, תיטיב לתאר את מצבו לאחר התאונה. תחילה הוא כותב "הייתי במצב הרוס", אבל אחר כך "הוא מוחק את המלה הרוס. אבל מה לכתוב במקומה?". אז מופיעה אליזבת, כמוזמנת לפתור את בעיית הניסוח. אבל את ההוכחה החותכת למעמדה כמחברת הספר היא מספקת לנו כמה שורות אחר כך, כשהיא מתיישבת בכבדות על הספה ומתחילה לדקלם: "המכה הולמת בו מימין, נוקבת ומפתיעה ומכאיבה, כמין חזיז חשמלי, מעיפה אותו מעל אופניו" - וכן הלאה.
והנה, אלה הן בדיוק המלים שבהן נפתח הסיפור 80 עמודים לפני כן; והיא מוסיפה ואומרת: "אתה יודע מה שאלתי את עצמי כששמעתי את המלים האלה בפעם הראשונה, מר ריימנט? שאלתי את עצמי לשם מה נחוץ לי האיש הזה?" וכשריימנט עונה: "ומה התשובה לשאלתך? מה אני לך?", היא אומרת: "אתה באת אלי".
"כששמעתי את המלים האלה"; "אתה באת אלי": ניסוחיה של אליזבת קוסטלו - כאן ושוב ושוב בהמשך הדברים - מרמזים על תהליך היצירה כהשראה, כהתערבות של יד אלוהים. המעשה בצלם הקשיש קטוע-הרגל "בא" אל אליזבת והיא מבקשת לפתח אותו לכלל רומן מקורי. ההתאהבות שלו במריאנה הקרואטית לא יכולה לפרנס אלא סיפור שכמוהו יש "שניים בפרוטה"; "יהיה עליך ליצור לעצמך מקרה משכנע יותר", היא דורשת מפול. ואז היא מנסה לשדך לו מריאנה אחרת (האיות באנגלית שונה בשני המקרים), ההולמת יותר את הקונצפציה של הרומן שהיא בוראת: לא קרואטית בריאת בשר ובריאת נפש, אלא אשה מסתורית בכובע שחור ובמשקפיים שחורים המסתירים את עיניה העיוורות.
שתי המריאנות, כמו פול עצמו, שייכות לשתי רמות-קיום שונות: זו של המציאות וזו של הבדיון. עיקר עלילת הספר הוא הקונפליקט בין שתי הרמות האלה. שכן פול, מרגע שהוא שומע את דבריה הראשונים של אליזבת, מסרב להיכנע לתכתיביה: "הנה היא באה ומטיפה לו, אומרת לו איך לנהל את חייו". לא הוא בא אליה, אלא היא אליו, והיא באה אליו כדי להשתמש בחייו לכתיבת עוד אחד מספריה הנלוזים.
כלומר, בשביל פול קיימת הריאליה, זו של התאונה ובייחוד של אהבתו הסוערת לקרואטית וניסיונו להשתלב בחיי משפחתה, ואילו אליזבת אינה אלא כתבנית פרזיטית המחקה את חייו. אליזבת, מצד שני, לוחצת עליו בלי הרף ש"ילחץ", שיזוז, שיחדל להיות "איש איטי", שלא ישקע במיטתו, שלא יהיה תינוק, שיסכים לפרוטזה, שייסע באופניים שהתקין לו בנה של הקרואטית, שיתאהב באשה ההולמת אותו.
כתבתי שעיקר הספר הוא הקונפליקט בין שתי הרמות האלה. הייתי מדייק ואומר: עיקרו הוא סירובם של חומרי המציאות לשרת את תכתיבי הדמיון; "האיש האיטי" מסרב "ללחוץ". מצד שני, הדמיון היוצר להוט להכפיף את חומרי המציאות לצרכיו, והוא ניחן, בניגוד ל"איש האיטי", ביכולת הסתכלות אמפתית לתודעות אחרות (שתי המריאנות, בעלה ובנה של מריאנה הקרואטית) - תודעות שאינן קיימות בספר עד לרגע הופעתה של אליזבת. קוטזי, נדמה לי, אינו מכריע לטובת צד מן הצדדים. הוא מבין ללבם של חומרי המציאות הסרבניים כשם שהוא מבין ללבו של היוצר המתוסכל.
זכותו הגדולה, לדעתי, שהוא כתב רומן שעובד בשני המישורים: הוא בבת אחת סיפור חזק על איש בנסיגה, איש שרגלו הקטועה מתפרשת לו כזיקנה וכסירוס, ובאותה שעה גם מסה חריפה ומורכבת על יחסי כתיבה ומציאות. לא אכחיש שהופעתה של אליזבת קוסטלו, עם כל משמעותה העשירה על רמת המסה, אינה קלה לעיכול. אחרי ככלות הכל, אין הרבה סבירות בדמותה של אשה קשישה המתדפקת על דלתך ומסרבת לעזוב ומתעקשת לנהל לך את החיים וגם מציעה סוג של חיי-נישואים. אבל קוטזי משכיל לשוות תלת-ממדיות גם ליחסיה עם הגיבור (מוטב אנטי-גיבור) "שלה", ויש משהו מכמיר בהזדקנותה ובדידותה, הגואלות אותה מכל הפשטה יבשושית.
ואם תשאלו מדוע דוחה קוטזי את הופעתה של אליזבת - ואיתה את הופעת הרמה ה"תיאורטית" - עד אותו עמ' 83, ומסתכן מתוך כך בחוסר אחידות מבנית, אשיב שבמבט לאחור ניתן לאתר סמליות "תיאורטית" כבר מתחילת הספר. התעוררותו של פול מעלפונו אחרי התאונה, כשהוא מוקף "לובן גמור", "ארץ לובן", ושאלותיו "מהו זה שעושים לי?", ו"מה המקום הזה שאני מוצא עצמי בו?", היא בבחינת הולדת - אולי הולדת דמותו אל תוך הסיפור (הסיפור מדגיש את מצבו התינוקי, את השימוש ב"סירון" וכו'). הייתי מפליג ואומר שעצם התנגדותו לקטיעת הרגל ("למה לא שאלתם אותי קודם?") יש בה משום התנגדות של החיים לעיצובם השרירותי.
קוטזי, מאז "מחכים לברברים" (עם עובד, 1984, תירגם: יהושע קנז) ואף לפני כן, הוא יוצר שאינו חדל להפתיע. בניגוד לשאר היוצרים ש"עשו את זה", הוא אינו חוזר על הישגים קודמים ובטוחים, אלא מנסה את ידו שוב ושוב בצורות לא נודעות, בדרכים חדשות לומר את מה שיש לו לומר. האם הוא אומר הפעם: הגיבור שלי איטי מדי, בא אלי אבל מסרב לקבל את מרותי? אולי. אבל גם האיטיות הזאת מרהיבה.
הספר הראשון שזיכה את ג'.מ. קוטזי (יליד קיפטאון, 1940) בפרסום עולמי היה "מחכים לברברים", שראה אור ב-1980. על ספרו "חייו וזמניו של מיכאל ק'" זכה בפרס הבוקר הבריטי, וב-2003 זכה בפרס נובל לספרות. בין ספריו האחרונים בעברית: "חרפה" (עם עובד, 2000), ו"אליזבת קוסטלו" (עם עובד, 2005)
https://www.haaretz.co.il/literature/1.1464341
