ספרית הפנטזיות שלי

בסוף השנה המוזרה הזו, הלך לעולמו הצייר והפסל אורי אליעז,
הוא פעל באנונימיות, הרחק מה"כוחות" המובילים, ומחוץ לעולם האמנות הישראלית ההגמונית, והיה במשך שנים רועה צאן בקיבוץ נחשון,
מאייר ומעצב תפאורות. כמה שנים לפני מותו היתה לו עדנה והוא זכה לחשיפה מחודשת ולהתעניינות תקשורתית בזכות מיזם התיירות החברתי של מיטל כ"ץ, אשר פעלה על מנת להעניק ליצירתו את ההכרה לה היא ראויה בין דפי ההיסטוריה של האמנות הישראלית. הוא הותיר אחריו אוסף עצום של פסלים וציורים, וסיפור חיים שמספיק לכמה אנשים.
אורי אליעז היה בנו של המשורר והמתרגם רפאל אליעז שהיה מיושבי "כסית" ונמנה על החוג החברתי של המשוררת לאה גולדברג.
משפחת אליעז התגוררה ברחוב ארנון, הידוע מספר סיפורי הילדים הראשון של לאה גולדברג "ידידי מרחוב ארנון", הספר מתאר את הווי החיים של תל אביב בראשית שנות ה-40.
"הסיפורים שבספר הזה נכתבו בצורה קצת אחרת מאשר סִפּוּרַי האחרים: בספר זה יש הרבה מאד דברים שבאמת היו באמת. ראשית כל גרתי אז בתל אביב ברחוב ארנון ומספר הבית שלי היה באמת מספר 15 ובאמת בפינת הרחוב היה בית כחֹל. גם ידידי הקטנים מרחוב ארנון כּלָם היו במציאות. והיינו ידידים. רותי ויונה למשל, היו באמת תאומים וקטנים. עכשו הם עוד תאומים אבל כבר גדולים"
אורי אליעז נמנה על ידידה הקטנים של המשוררת, והסיפור "אורי מן הבית הכחול" מבוסס על דמותו.
בסיפור מתואר מפגש מקרי בין אורי מרחוב ארנון לבין יונה ילדה הקטנה משכונת עוני, והחברות שנוצרת ביניהם.
כמו סיפורים רבים באותה תקופה – הסיפור מתחיל בחמור,
חמור מגיע לפתע לרחוב ארנון ואורי מתרברב כי הוא יודע לרכב עליו. הוא אינו מצליח להשתלט על הבהמה והחמור דוהר עימו הרחק אל שכונת עוני (שם השכונה אינו מוזכר, אולי שכונת מחלול)
אל ביתה של יונה. יונה היא ילדה יתומה אשר סָבָה חלבן, אִמָה כובסת ועליה מוטל עול הטיפול בבית ובאחיה הקטנים. החמור הוא חמורו של הסב שחלה.
ילדי רחוב ארנון לועגים לאורי על אירוע החמור ושרים לו:
"חמור על חמור,
חמור חמורותיים,
לו ולחמור יש שש רגליים".
כל זה היה מעליב מאוד, מה קרה? שאל אבא.
אורי לא סיפר על כך לאביו ואמו וחבל כי, כפי שלאה גולדברג כותבת: "אבא של אורי אף על פי שהיה איש מבוגר ככל אבא.. היה מסוגל בהחלט להבין דברים כאלה – אבא של אורי היה משורר וכתב שירים וסיפורים לילדים"
בהמשך הסיפור מתוארת חברות ממושכת שנוצרת בין ילדי רחוב ארנון לבין ילדי שכונתה של יונה.
ובסופו כותבת לאה את הנבואה הבאה:
"אורי אהב חמורים כבימים ההם, בימות ראשית סיפורנו, אהב הוא בכלל את חיות הבית למיניהן, אך ספק הוא, אם לכשיגדל יהיה באמת עגלון בקיבוץ. הוא מצייר תמיד בצבעים ובעיפרון, ואולי יהיה צייר?"
זהו הסיפור על אורי אליעז מהבית הכחול שבסופו של דבר גדל והיה גם לצייר וגם לרועה צאן, ובעלי החיים אהוביו, מככבים ביצירותיו, לצד מיני אלילים קדמונים.
ואם תבקרו ברחוב ארנון – "באמת, יש פינה כזאת בתל־אביב ובה בית כחול. אינכם מאמינים? בואו ותיווכחו".
היינו רוצים לסיים כאן, אבל לא ניתן לכתוב על אורי אליעז מבלי להזכיר את הטרגדיה שפקדה את משפחתו, ועליה כתב בהרחבה בעיתון 'הארץ' עופר אדרת (לינק לכתבה בתגובה הראשונה)
היתה זו פרשת רצח שזעזעה את הציבור הישראלי המנומנם בשנת 1960
אמו של אורי אליעז, פולה, נרצחה בידי המאהבת של אביו.
עליזה פאנו היתה אשת רופא צעירה, ששאפה להתברג בסצינה הספרותית־אמנותית.
היא יצרה קשר עם רפאל אליעז להראות לו מכתביה והתפתח בינהם רומן,
על הרצח דווח בעיתונות:
"אשתו של המשורר רפאל אליעז מתה בבית החולים הכרמל כתוצאה מהרעלה, לאחר ששתתה בביתה מיץ שהוכן בשבילה. עליזה פאנו, אשת רופא תל אביבי, בת 26, נעצרה כחשודה. הסברה הראשונה היא כי המעשה נעשה על רקע רומנטי"
במשפט התברר כי יום לפני הרצח פנתה פאנו למשרד חקירות כדי שיעקבו אחרי פולה, כדי לוודא כי אכן מתה מהרעל שבו השקתה אותה. בתחילת המשפט שלף התובע רומנים בלשיים של כריסטי, ואמר: "מספרים אלה שאבה הנאשמת את רעיונותיה כיצד לרצוח את המנוחה".
עליזה פאני נשפטה למאסר עולם, בכלא נווה תרצה כתבה ספר, "הבריחה מבית לימר", שמתאר אישה המאושפזת בבית חולים לפגועי נפש, ומנסה לשווא להימלט. "אין אדם בורח מגורלו", היא כותבת שם על עצמה.
ב–1967 נקצב עונשה של פאנו והיא שוחררה בתום שבע שנים.
היא חזרה לשם נעוריה, ותחת השם עליזה ברוך היתה למרצה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ותירגמה וכתבה מחזות. חלקם הוצגו ב"צוותא". אחד מהם היה "אהבת יעל או רצח סיסרא".
סבתה של כותבת שורות אלה, היתה סוהרת בנווה תרצה, היא היתה אשה דיסקרטית ולא סיפרה כלום על עליזה פאנו. לאחר מותה מצאנו בין ניירותיה כל מיני מסכתות שהיא כתבה עם האסירות להצגות פורים וחנוכה. סביר להניח שהיתה שם טביעת יד הגברת.
נוח על משכבך בשלום אורי מן הבית הכחול, ונקווה לראות רטרוספקטיבה אחרי הקורונה.

https://www.facebook.com/tlv.libraries