הזיכרון הוא כמו קשת בענן לרואה בין עיוורים או כמו צעקה לשומע בין חירשים. הוא יכול להיות מיידי ומוחשי כל כך שאתה חש בפעימות חייו בכפות ידיך. לעתים קרובות הזיכרון הוא מוחשי מההווה. אלא שההווה משותף ואילו זיכרון העבר לדראון עולם יהיה פרטי. אינך יכולה לתלוש את הקשת מן הענן ולהושיטה לעיוורים. אינך יכול לתלוש את הצעקה מפי הצועק ולהושיטה לחירשים.
אבא שלי לא היה מלאך, רק בן אדם. אבל הוא היה האדם הכי טוב שזכיתי להכיר. עם דמותו הציבורית היו לי יחסים מורכבים. היו לי ביקורות עליה. למעשה סבלתי ממנה בעקיפין. דווקא בדלתיים סגורות הוא היה האדם הכי טוב שזכיתי להכיר. הוא היה איש ששיפר את עצמו בעיקשות נדירה, החל בנעורים של חוסר-כל וטראומה קשה, ועד שהפך לכור מפיז אור של חום ואיכפתיות. כמו פרח באדמת טרשים. המשפחה היתה הדבר החשוב לו בעולם. כמובן שלא היינו מהמשפחות המאושרות שהזה טולסטוי וכולן דומות זו לזו. היו פגמים. היו קשיים. יש לי זכרונות רעים מאבא שלנו. אבל עבורי הם כאין וכאפס: רוב הזמן הוא לא רק דאג לצרכינו החומריים אלא היה דאגן בלתי נלאה לשלומנו (עד לרמה נאג'סית), חבקן כל עוד התאפשר לו, חייכן חם בעל קשב אקטיבי ומתעניין (תכונה שתמיד קינאתי בה) ואף סידור או מטלה לא היו זוטים מדי או מתחת לכבודו אם הם היו למעננו. אשפיל רק את עצמי אם אגלה כמה מהדברים הממש טריויאליים שהוא עשה למעני גם כשיכולתי לבד. *למרות* הפרסונה הציבורית שלו, *למרות* האקט שלו, לא הייתי מחליף אותו בשום אבא אחר. אחותנו הבכורה, פניה, מרגישה כמוני.
לעומתנו, אחותנו האמצעית, גליה, זוכרת שהיא חוותה מידי אבא שלנו הורות קשה ומתעללת. אני בטוח - כלומר, יודע - שיש גרעין של אמת בדבריה. אל תמחקו אותה. אבל גם אל תמחקו אותנו. גם לנו יש קול וגם הקול שלנו בא מעמקי נפשנו. הוא לא מוקרא מדף מסרים והוא לא נבזי ולא נועד להרע לאיש. אם הייתי מתיר לכם למחוק את קולה של אחותי האהובה, לטובת קולי - זה היה נבזי.
ובכל זאת, אלה הם פני הדברים כפי שאני עצמי מכיר אותם, מעשה שהיה: אחרי שנים רבות של קשר משפחתי טוב לכאורה, לא נטול מתיחות ובכל זאת הדוק, רווי שמחות משפחתיות, גליה נזכרה במה שהיא זכרה אז כהזנחה. אני ופניה מצידנו ראינו את אבא שלנו עושה שמיניות באוויר, כורה בורות עמוקים עד כאב בעצמו כדי להבין את אשמתו, להכיר בה, להשתנות, לנסות ולכפר ולהפיס. אם חווינו אני ופניה עוולות מידיו בילדותנו (אשר כמשתמע מדברי גליה, לא היו כאובים אמנם באותה המידה), אף פעם לא ניקר בנו הצורך להציף אותם ולגרום לו להתבשל ולהתענות בהם ממש כך. כאב לראות את זה. אני יודע שחוויות טראומטיות נקברות תחת תלים של הדחקה, ויכולות להישאר קבורות למשך שנים ארוכות. מה שהיה לי קשה וזר - ואני לא אומר את זה כשיפוט, אלא כתיאור כנה של נקודת המבט האישית שלי - הוא שככל שאבא שלנו התאמץ להקשיב, להפנים, לפייס, לתקן את עצמו, כך הפכו הזכרונות של גליה לקשים ומפלילים יותר ויותר.
למשך תקופה קצרה אחרי שגליה הפסיקה לדבר עם ההורים, היא עוד המשיכה לדבר איתי ועם פניה, אחר כך רק איתי, ואז גם איתי לא. אני זוכר את עצמי נוהג כשהיא לידי. אני אז לא ילד, אני כבן 35, שומע לראשונה טענות גורפות, לא פרטניות, מתוך סערת רגשות אמיתית וכנה, על כמה אבא שלנו חטא לה. אפילו שלא התווכחתי עם מילה מדבריה, אלא רק הקשבתי, היא חשה באי-הנוחות שלי, בקושי שלי, בשברי המילים המבולבלות של מי שמערערים את עולמו, וזה הרתיח את דמה. היא פירשה את זה - ולימים נחקק הפירוש הזה בלבה כאמת מוחלטת - ממש כאילו שביטלתי את עדותה, דבר שבאותה העת לא היה עולה על דעתי. צריך להבין - אני גם אהבתי וגם הערצתי את גליה מאז שעמדתי על דעתי (ההערצה שלי - הערצה של גרופי לכוכבות רוק - תמיד היתה שמורה לאחיותי דווקא). מספיקות שלוש אותיות כדי לתאר את התגובה שלי: הלם. אני מודה שלא הייתי מאזין חסר פניות, וכי איך יכולתי להיות? עם יד על הלב, האם לא הייתם לכל הפחות *מקווים* ברגע כזה, שיתאחה הקרע במשפחתכם, שנוצר לנגד עיניכם? האם צריך הייתי לשים את האינטרס האגואיסטי המובלע, המרוסן הזה בצד, ולהציע לגליה תמיכה נלהבת, ווקאלית, ומאום בלתה, אפילו לא אי-נוחות, אפילו לא כאב למשמע הדברים, אפילו לא תקווה שההדורים ייושרו? אולי. אפילו שזה כמו לשמוע שהיום הוא לילה? אולי. אולי כן. ובכל זאת, כאשר שאלה אישרתי שאני מאמין לה, ולא עלה על דל שפתי - לא במפורש ולא במרומז - שהיא איננה דוברת אמת. הסדק הראשון באמון שלי נסדק כשגליה האשימה את פניה במשהו שהיה עכשווי, ושידעתי בוודאות שהוא לא נכון. ישבתי בביתה, אחרי שכבר לא דיברה עם פניה, שוב במצב של קשב נחרד, ושוב שמעתי דברים קשים יותר מקודמיהם, הפעם גם על פניה. בסוף התוודיתי בפני גליה בדמעות: אם סילפת עד כדי כך את דבריה של פניה, אני מפחד שאני הבא בתור. גליה הרגיעה אותי. אל תדאג. איתך אני בסדר. זמן קצר מאד אחר כך גם איתי נותק הקשר, בליווי האשמות גם כלפי, שהן היחידות שאני מוכן להצהיר עליהן בריש גלי כהאשמות שווא, כי עבורן אני לא רק הנאשם אלא גם העד היחיד של הסנגוריה ובכלל. גם לילדיה - המדהימים, שכולנו אוהבים עד השמיים - גליה הורתה לא לדבר עם איש מאיתנו.
יש בחיים שלי תעלומה. אני לא באמת יודע מה הרג את אבא שלי באיטיות, לאורך שש-שבע שנותיו האחרונות: הסרטן, או הסיוטים ונדודי השינה היומיומיים. הסרטן, או זה שאמי התאבלה, בבכי תמרורים חוזר ונשנה, ש"מתה לה ילדה". מה עבר על הורי ראיתי במו עיני. מה עבר על גליה לאורך אותו הזמן, אחרי שניתקה איתנו כל קשר - אינני יודע כי היא לא הרשתה לי לגלות. אני משוכנע שגם לה היה קשה מאד, כואב מאד. גליה היא הרבה דברים, אבל היא לא נכלולית, לא שקרנית ולא מניפולטורית. אנא אל תאמרו אחרת. באותה מטבע עצמה, אנא גם אל תאשימו את אמי ואחותי פניה באיזו קנונייה מופרכת. אבא שלי מת והוא לא יכול לעמוד על דוכן הנאשמים ולטעון לחפותו, גם לא לסנגר על אהוביו. אנחנו רק עדים: לגבי הדברים שאמא שלנו זוכרת אחרת מגליה, הדברים שפניה זוכרת אחרת מגליה, הדברים שאני זוכר אחרת מגליה - ובכן, אלה הם זכרונותינו מנקודת מבטנו האישית, המוגבלת (כמו של כל אדם). ואת ההסברים שלי לסתירה שבין הגירסאות אשמור לעצמי.
https://www.facebook.com/moribunny/posts/10159279086867292
