ספרית הפנטזיות שלי

בגיל 35, המשוררת הירושלמית-חרדית זלדה שניאורסון, מאסה ברווקותה.
"כנראה אש נעורים אחרונה עלתה בי בלהב, וחיי, לפני שידעכו כליל וישתתקו לגמרי, ישלימו עם החולין – המוות – החולי – הכזב, צועקים לאהבה לחרות ליופי – לדעת – לשירה – לפלאי העולם – לאמת – ושוב פועמים שירים בלבי המסכן הבודד. הוי כמה בודד. כמה בודד. זה שנים שלא עברה אותי רוח גדולה עוקרת כל שורש רע וישָן שבלב ומטהרת את הדם והמוח" (מתוך מכתב ששלחה זלדה לחברתה בשנת 1949).אבל למי תתן את ליבה לשארית חייה?לחיים מישקובסקי? גבר יצוק כסלע, לבבי וחביב, רואה חשבון במקצועו, עוגן לנפשה הסוערת, אך חסר מעוף ("אינני אמן המילה ולא אמן האות. יש בי איזה מעצור המונע ממני להלביש רגשותיי ומחשבותיי בלבוש מוחשי בדיבור או בכתב...").
או לשלמה שטיין? משורר, נפש תאומה אולי. יגרור אותה איתו לתהומות, אך איתו גם תרחף בין מילים וכוכבים ("קרבת נפש כזו שהייתי מוצא בָּךְ לא אמצא בשום אשה. את יכולת להיות מַבּוּעַ השירה למקור נשמתי שנסתם...").
זלדה בוחרת בחיים, ובשנת 1950 היא נישאת לו. "חיים הוא המערה שבה אני מתחבאה מברקים ומרעמים", תכתוב עליו בהמשך חייהם המשותפים.
הסיפור תם ונחתם במכתב הברכה ששיגר שלמה, לזוג המאושר, רגע לפני שהתפוגג מחייה: "שאו ברכות אל האהבה, הטוב והחסד. היו מאושרים בכֹל. שלמה".
בשנת 1971, חיים, אהבת חייה, הלך לעולמו לאחר קצת יותר מעשרים שנות נישואין."אינני אוהבת להתראיין, מה שאני רוצה להגיד אני אומרת בשירים שלי", אמרה באחד מהראיונות הנדירים שהעניקה. גם את חווית החֶסֶר והרִיק בשנות אלמנותה, ביטאה בשירים, כמו גם בשיר 'אַתָּה שׁוֹתֵק אֵלַי', הנפתח בשורות הבאות:
 
"אַתָּה שׁוֹתֵק אֵלַי
מִין הָעוֹלָם הַכָּמוּס.
בָּלַע הָהָר אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת
אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתָּ שָׁם חַי.
אֲנִי מְכַסָּה אֶת שְׁתִיקָתְךָ
בָּאוֹתִיּוֹת וּבְקוֹלָם"
 
בשנת 1981, כשזלדה בת 67, חוזר שלמה מתהום הנשייה, במכתב:

"היה טוב אילו יכולתי בכל זאת להשלים את חוק יָמַי על ידךְ, בקרבתךְ, או בקרבת מקום אליךְ.

בלא דברים ובלא מגעים – אם כך רצונךְ, רק לחוש שבנֵכָר-החיים הזה שוכנת נשמה קרובה לנשמתךְ..."
 
השיר 'מִכְתָּבוֹ פָּרַץ כְּנַהֲמַת יָם', מתאר את תגובתה הנסערת של זלדה למכתב. בתקופה זו של חייה, בריאותה לקויה והיא כבר בסתיו ימיה. אילו היה נותר בה "שֶׁמֶץ שֶׁל קַיִץ", לא הייתה גונזת את הצעתו המפתה "תַּחַת אֶבֶן כְּבֵדָה". אך תשוקתה האמיתית נתונה הייתה כבר להתמזגות המאושרת עם הנשגב האלוהי. ואף על פי כן, היא נבהלת מאטימות ליבה לאהבה חדשה ("קְשִׁי לְבָבִי מֵטִיל בִּי אֵימָה").השיר 'מִכְתָּבוֹ פָּרַץ כְּנַהֲמַת יָם' פורסם בשנת 1984, שנת מותה, בספרה 'שֶׁנִּבְדְּלוּ מִכָּל מֶרְחָק'. באותו הספר, ודי בסמוך, מופיע שירה 'בְּאוֹתוֹ לֵיל כּוֹכָבִים' שיכול אולי לשפוך עוד קצת אור על התחושות הקשות שהעלה בה אותו מכתב מטלטל.
 
בְּאוֹתוֹ לֵיל כּוֹכָבִים בִּקְּשָׁה יַלְדוּתִי
אֶת בּוֹרֵא הָעוֹלָם.
 
הַשָּׁנִים שֶׁנִּגָּרוֹת כַּמַּיִם,
שׁוּם עֶצֶב
וְשׁוּם אָדָם
לֹא יוּכְלוּ לְהַשְׁכִּיחַ מִמֶּנִּי
מֶרְחַקִּים
שֶׁנִּבְדְּלוּ מִכֹּל מֶרְחָק
 
————————————————-
* גילוי הפרשה לרבות כל התכתובות, נחשפה לראשונה על ידי חוקרת הספרות הנפלאה ד"ר יהושבע סמט-שינברג במסגרת עבודתה בספרייה הלאומית. קישור לסיפור המלא: 

https://blog.nli.org.il/zelda-2

 
* בצילום: זלדה וחיים, האהבה הגדולה של חייה. צילמה: עזה צבי. באדיבות מכון גנזים.
 
* בהערה הראשונה של הפוסט - הוספתי עוד שיר מופת של זלדה שיכול אולי לרמוז מדוע העדיפה את חיים היציב והנטוע על פני הבערה של שלמה.

* נלקח מתוך הפייסבוק אֶל תּוֹךְ הַשִּׁיר