ספרית הפנטזיות שלי

"הנשיא הגיע וביקשו מהחברים לרדת לשיחה. לא ירדתי, כי מה לי ולו. הנכד שלי אמר: הוא סתם איש. לקחתי קצת חופש לדבר עם חברים שלי. הייתה התקהלות קטנה בכניסה והצטרפתי למעגל. מכאן היה הנשיא צריך לעבור כדי לצאת. שאלו אותנו מי רוצה לדבר עם הנשיא. לא יכולתי להתאפק כשהנשיא עמד מולי.
עמדתי מולו בשיא המלכותיות והעוצמה שקיבלתי מיום אתמול, ואמרתי: "לא רוצה לדבר. רוצה לשאול איפה היית!?" המזכיר עמד מאחורי ורצה להתנצל על הטון התקיף – שלא לומר תוקפני – ואמר לנשיא: "הבעל שלה נעדר". ואז... וואו. עם כל כמה שכבר כעסתי, זה הדליק סופית את המדורה. הנשיא האדיב התחיל לשאול מה השם שלי, עם פני האמפתיה הנדרשים אבל אני כבר בערתי. אמרתי – טוב אולי שאגתי -- "לא חשוב השם, אני קשישה מעוטף עזה, זה השם שלי עכשיו". והמזכיר מאחורי ממשיך להתנצל "תבין אותה, הבעל שלה נעדר". עם כמה שהייתי כועסת, זה בער.
אמרתי: "מה זה חשוב נעדר? חשוב שאני קשישה מעוטף עזה! אני לא צריכה שתרחם עלי. צריכה שתענה לי: איפה היית עד עכשיו, כשהכתובת הייתה על הקיר?" שניה לפני שהתחיל בנאום "אנחנו עוברים בין הישובים ושומעים", אמרתי לו: "לא רוצה לשמוע. עכשיו אתה תקשיב".
"אתמול הגיע הנה בן דוד שלי. הוא טייס, ורופא, וקצין והביא לי דגל שהיה לו באוטו מההפגנות. אמרתי לו: מה אתה מביא לי דגל שאין מדינה מאחוריו? והוא ענה לי: זה לא הדגל של המדינה, זה של המולדת. את המדינה נתקן". לקחתי את הדגל. חשבתי זה מתאים לשים על הבמה באחת משיחות הקיבוץ האיומות האלה, שבהן מקריאים את שמות הנרצחים, את שמות "מנותקי הקשר" ואת אלו שעשו את המעבר החד כיווני מרשימה אחת לשנייה. [על רובם יש עדויות ברורות שנרצחו אבל אסור להגיד עד לאישור מז"פ]. אלא, שלאיש לא היה רצון לקחת את הדגל ולשים על הבמה."
עד שסיימתי את הסיפור כבוד הנשיא כבר היה צריך למהר, אז אמר כמקובל "שלא תדעי עוד צער". "בטח שאדע", עניתי. "הרי עוד לא הודיעו לי."