מילים שכתבה עינת שמשוני, לבוקר הקשה הזה:
״שלום, הגעתי למחלקת אבדות ומציאות?״, שאלתי פקידה שהביטה בי מעל לדלפק עמוס ניירות וקלסרים: ״כן, במה אפשר לעזור?״.
״אלה המילים שלי", עניתי. ״איבדתי אותן״.
הפקידה שלפה טופס והחלה למלא: ״זה קרה הבוקר, כן?״.
״איך ידעת?״ שאלתי.
״כי מהבוקר אנחנו לא מפסיקים לקבל פניות. אנשים איבדו את המילים, איבדו אמון, איבדו יכולת להתרכז. יש לנו אפילו כמה פוליטיקאים שאיבדו עמוד שדרה וחלק שאיבדו בושה. זו תקופה מאוד עמוסה כאן במחלקה. אני כבר לא מדברת על מדור קרובים. שם איבדו חברים, בני משפחה״.
״כן, זה בדיוק העניין", הסברתי. ״עם כל הכאב הזה מסביב, אני מרגישה שאיבדתי את המילים״.
״את כולן?״ שאלה.
״לא, יש כמה מילים שנשארו. יש ׳כאב׳, ׳עצב׳, ׳מועקה׳ ו׳צער׳. אבל הן לא באמת מצליחות להביע את מה שאני מרגישה״.
הפקידה סיימה למלא את הטופס והניחה אותו בערימה גבוהה של ניירות. ״טוב, אנחנו נעביר את הפנייה הלאה, אבל אני חייבת להזהיר שייקח זמן למצוא את המילים שאיבדת. את מבינה, כולם איבדו את המילים שלהם״.
״אז אין מה לעשות?״ שאלתי.
״מה שאני יכולה להציע לך זה לגשת למחלקת המציאות. יש שם המון דברים מועילים שהופקדו לאחרונה. את יכולה לקחת משם תקווה, אומץ, מסירות, ערבות והרבה מאוד אהבה״.
זו הייתה הצעה מעודדת. אלה בהחלט דברים שאני זקוקה להם כרגע.
״אבל רגע,״ שאלתי, ״מי הפקיד כאן את כל הדברים האלה?".
הפקידה הביטה בי וענתה: ״אלה עודפים שהשאירו אלה שכבר אינם.״
