ד"ר נויה שילה, הרופאה האחראית לטיפול בחטופים בבית החולים שיבא, בהספד שקראה אתמול בהלוויה של חנה קציר ז״ל:
הספד לחנה.
אני פה היום, בתור חלק קטן משרשרת ארוכה של אנשי ונשות רפואה, צוות גדול ורחב וענף. אנשים שרצו לתת לך, חנה, את הכי טוב, והכי חומל, והכי אנושי, והכי מקצועי. את הכי הכי שיש לנו לתת.
אני חושבת שלפחות בהתחלה היו קשורים בזה תחושת החוב הלאומי והאשמה, הכשלון המהדהד של השבעה באוקטובר, הנטישה. ההרגשה שאנחנו חלק מהמדינה שלא היתה שם, מהיד שקצרה מלהושיע. שווענו לתקן לפחות במשהו את העוול, שאין ולא יכולה להיות לו כפרה.
אני חושבת שזה היה נדבך משמעותי בתחילת הדרך שלנו ברפואת השבות והשבים. לנסות לתת במשהו, מהדבר הזה שהוא הכלי שלנו. הדבר אנחנו יודעים לעשות, מה שיש לנו לתת.
אבל מהר מאוד מה שנוצר בינינו גדל מעבר לכל זה. זה הפך להיות רפואה שהיא סוג של מתנה. המתנה המיוחדת שרוצים לתת למישהו יקר, שנכנס עמוק ללב. רצינו לתת לכן את המתנה שאנחנו יודעים לתת, ולברוא עבורכן רפואה חדשה. רפואה של גוף ושל נפש ושל רוח. רפואה רואת אדם. רפואה שהאנרגיה שזורמת בנימים שלה היא אהבה.
בשנה האחרונה עברנו כברת דרך משותפת עם חנה, ועם אביטל וכרמית, ועם חיותה, ועם כולכם. הדרך שלנו היתה אולי קצרה בזמן קלנדרי, אבל היא נצח בזמן לב.
תמיד כשהיינו יחד, לצד הנוכחות החיה והפועמת, היו גם השברים והצללים. השברים של קהילת ניר-עוז, הקרעים של מדינת ישראל. הדממה הנוכחת של אלעד ושל רמי. אין מוחשי שממש אפשר למשש. וגם הצל של מי שהיית את חנה, שמשלים את מי שנותרת, שהפכת להיות.
בתוך המפגשים שלנו היה תמיד קו השבר העמוק, הקיומי, התהום הפעורה. ואני עמדתי על סיפו, מן העבר שנותר, משתדלת לשמור על שיווי משקל, ומשלימה בתוכי את החתיכות החסרות כ״כ מהתמונה הגדולה. התמונה היפהפיה, שהתנפצה.
מדהים איך שאפשר להרגיש שמכירים מישהו, מישהן, מישהם. ממש. מבפנים. אפילו רק מתוך הרישומים שהם הותירו. מדהים כמה אנשים וקהילות נוכחים גם כשהם בחסרונם. מדהים כמה יש באין.
התקופה המשותפת שלנו, הקצרה והדחוסה והנצחית, כללה הרבה דברים רפואיים. דברים של חולי. אשפוזים, ובדיקות, ופרוצדורות, ותרופות, ויועצים.
אבל הדברים שנרשמו לי בזכרונות הם הדברים לא של החולי, אלא של הבריאות:
לבוא אליך הביתה ולהתקבל תמיד בחיוך גדול של מאור פנים. ולהרגיש בעומק הלב את גודל הנס, שבו יש לך שוב בית, שיצרו עבורך. בית להיות בו, ולהרגיש מוכלת, ומוגנת ועטופה.
האופן שתמיד התמקחת איתי על כל דבר רפואי שהצעתי, כל תרופה וכל פעולה. אפילו שהיה ברור לשתינו שזה אחרי אינספור בדיקות, והתלבטויות והתייעצויות, ואחרי שעברתי את האישורים של אביטל וכרמית. ותמיד גם זה היה בחיוך. ואיך שתמיד הקפדת לקרוא לי דוקטור נויה.
לשתות איתך קפה ועוד קפה ועוד קפה, ולהעתר לטעום מעוגת השוקולד.
לדבר על שירים עבריים ישנים. ולפזם ולשיר אותם.
לשמוע סיפורים על ניר עוז ועל החברות והחברים.
האופן שבו תמיד דיברת על אביטל וכרמית, בכ״כ הרבה רוך ואהבה וגאווה. התשובה הקבועה שלך לשאלה שלי, לגבי מה עשית כיף. תמיד ענית לי: הזמן עם הנכדות והנכדים, הזמן עם הבנות.
החיוך שלך, עם הכאב הגדול והעצב העמוק, היה אמיתי.
אזכור לעולם את מסיבת יום ההולדת הנפלאה, רק לפני שבועות ספורים. חגיגת נצחון החיים.
תשארי איתי בליבי תמיד האישה השלמה, והאוהבת, ומכירת התודה, ומלאת הכבוד והצניעות, עם הקריצה וההומור. האישה שהרוח קיימת ומאירה ומפעמת בה. עד לרגע האחרון ממש.
דיצה הסבירה לי פעם, שעליך נאמר שבע פעמים נופל צדיק וקם. ואתמול הגענו כנראה לפעם השמינית, שממנה כבר אי אפשר היה לקום.
חנה, הגעת לקצה הכוחות של מה שאפשרי. מה שמסוגל לעבור אדם. הגעת לקצה גבול היכולות, ומשכת עוד. בכוחות-על. אני מרגישה בשבילך את הקלת השחרור, שאת כבר לא סובלת, ולא כואבת. שאת כבר לא נקרעת בין אלה שבעולם הזה, לבין אלה שקוראים לך מהעולם הבא. שהמאבק שלך הסתיים. שעשית את זה באציליות ובשקט, בדיוק כפי שביקשת. ושאת יכולה סופסוף לנוח.
לימדתן אותי מה היא גבורה.
גיבור הוא לא מי שלא כואב, שלא נשבר, שלא פוחד. גיבור הוא מי שמתגבר.
והגבורה שלכן, היא עבורי, עבורנו, השראה. עמוד האש שלפני המחנה.
במקום בו אין אנשים, כולנו משתדלים כ״כ להיות איש. ואישה. וכ״כ הרבה אנשים מתגלים. כ״כ הרבה ניצוצות אור. דרך הפצע העמוק יש רמזים לאור ראשון של שחר שמפציע. הפצע קיים, השוליים חבולים ושותתי דם, ובכל זאת קרני אור מפציעות.
והלוואי הלוואי הלוואי שיחזרו כבר כולם, כדי שהשמש שוב תזרח. הלוואי שיחזרו היום, כי אפשר יותר. הלוואי שיחזרו היום ושנוכל להתחיל ביחד את הדרך לרפואה ובחזרה הביתה.
