ספרית הפנטזיות שלי

כשהם יהיו בדרך הביתה,

ראוי שתהיה כאן שתיקה.

שתיקה והרכנת ראש.

שהארץ תידום, ותביט פנימה.

שקט באולפנים

שקט בתוכניות הטפשת

שקט בכותרות העיתונים

שקט ברשתות

שקט מויכוחים.

בלי ספקולציות, בלי שמועות וניתוחים

בלי מציצנות, בלי קולות מיותרים.

השמחה היא לא באמת שמחה,

בליל רגשות שמעולם לא חווינו, 

מול סיטואציה שמעולם לא קרתה קודם,

נדרש פשוט שקט. 

שנחזיק יחד את השקט.

ובזמן שנביט פנימה,

נרגיש כאילו כל אחד מהחוזרים הוא

הילד שלנו,

היא הבת שלנו, 

אחותי, 

אחי. 

נבקש סליחה ונרכין ראש.

יש אחראי אחד, אבל כולנו איפשרנו לזה לקרות.

לכל שרשרת הארועים. 

מול גודל הרגע, 

עכשיו זמן שקט.

תודה לשושי צ׳חנובר על המילים המדויקות האלה