מתמיד. היום יעלי זה פוסט שמיועד לקהלים שונים, אבל הראשונה תמיד תהיי את.
ליעלי שלי - ילדתי האהובה טובת הלב והעיניים, מה לא הייתי נותנת כדי שתהיי גם את שם על הבמה, חיילת עם קוקו בדרך לאמא שלה, בדרך אלינו. הייתי מקדישה את כל חיי לשיקום שלך. והיום אחרי שלא חזרת המילה חלוט מהדהדת יותר מתמיד, אותה מילה שהמודיע של צה"ל חייב להגיד כדי שלהורים לעולם לא תהיה תקווה שהילד או הילדה שלהם יחזרו. היום זה יותר חלוט מתמיד. ואני, אני ילדה שלי עצובה יותר מתמיד.
לאנשים שאוהבים אותנו - אנחנו יודעים שמאז שיעלי איננה אתם כל הזמן דואגים לנו. יודעים שהשבוע יותר מתמיד. יודעים שהיום יותר מתמיד. יודעים שאתם גם מרגישים את רכבת ההרים על הלב שלכם ובנוסף גם דואגים לנו. אנחנו אוהבים אתכם על זה, מאד. יודעים שקיוויתם שאתמול נהיה קצת נגישים ולא היינו, זה מהאלם. כולם שואלים מה שלומנו והתשובה כמובן מורכבת – גם אנחנו כמו כל עם ישראל שמחנו אתמול מאד, גם אנחנו חיכינו בחרדה ונשמנו לרווחה שראינו אותן על הרגליים, חיכינו כל כך לרגע הזה שהחברות של יעלי יחזרו. באופן טבעי ומובן אנחנו גם מקנאים, אבל זאת לא קינאה של צרות עין אלא אנחנו פשוט הורים שרוצים גם. תמרי אמרה אתמול: "העולם לא פייר" זה קרה אחרי שהיא ראתה אחיות מתחבקות עם אחותן. צודקת. עבורנו ועבור יעל העולם לא הוגן בלשון המעטה, אבל זה לא אומר שאנחנו לא שמחים שהעולם הסתדר עבור מי שחזרו, אפשר גם לשמוח וגם לכאוב. נמשיך לקוות שבסופי השבוע הקרובים יהיו לא רק קבלות שבת אלא קבלות שבים ושבות.
לתצפיתניות נחל עוז באשר אתן - גם היום רואים את הרוח של החיילות של נחל עוז - להתריע בעוז לפני השבעה באוקטובר, לדווח בעוז בבוקר השבעה באוקטובר, כל מי ששמע את הדיווחים שלכן הבין מאיזה חומרים אתן עשויות, ולחזור בעוז! כתבתי אתמול - הולכות בעוז גם בעזה. אחר כך חשבתי על מה שכתבתן בקיר המיגונית: "תראו איך היא הולכת בשלווה כאילו עזה לא לידה", לדעתי היום אפשר לכתוב שם גרפיטי נוסף: "תראו איך היא הולכת בעזה כאילו החמאס לא לידה". תצפי נחל עוז - בעוז הרוח. תמיד.
לקרינה, דניאלה, לירי ונעמה - ברוכות השבות הביתה ילדות מופלאות שכמותכן, כמה חיכינו לכן! בקרוב נספר לכן על פסטיבל הטי טיים שהיה ועל זה שיהיה ושאתן תהיו בו! אגם מחכים לך, לא מוותרים.
לדרג הצבאי - מילה אחת תמיד היתה ותמיד תהיה. הפקרתם.
לדרג המדיני - התצפיתניות של נחל עוז הראו איך תוך שלושים שניות אפשר לשנות נרטיב ולקחת אחריות על סיטואציה. החמאס רצו לייצר מופע השפלה והן קרינה, דניאלה, לירי ונעמה במו ידיהן ועוז רוחן לקחו אחריות על הרגע והראו מה זה חיילות בצבא ההגנה לישראל- מחזיקות ידיים אחת לשניה, שומרות אחת על השניה ומחייכות. שאר התצפיתניות של נחל עוז הראו בבוקר השבעה באוקטובר מה זה לקחת אחריות ולדווח בגבורה עד הרגע האחרון - אחריות ומסירות נפש, עד מסירת הנפש. איברהים חרובה הגשש, יוחאי דוכן, דניאל ראשד ואיתי רון החיילים שהיו בחמ"ל נחל עוז התבקשו על ידי החמאס להיכנע בבוקר השבעה באוקטובר, אבל הם לא נכנעו כי מבחינתם לא יעלה על הדעת למסור חמ"ל של צבא ההגנה לישראל לידי חמאס גם במחיר חייהם- אחריות ומסירות נפש, עד מסירת הנפש. שמענו בקולות הקשר של בוקר השבעה באוקטובר את חיילי גולני אומרים :"זאת משימתנו בשביל זה נולדנו" ואז הם יצאו להילחם ולקחו אחריות, במחיר חייהם. מאות חיילים לחמו באותו יום ונפלו בזמן שלכולם לקח זמן לקחת אחריות- הם יצאו לקרב ולא שבו ממנו. עוד מאות רבות של חיילים נוספים נפלו אחרי השבעה באוקטובר כשהם נושאים באפוד שלהם תחושת אחריות כלפי תושבי ישראל והחטופים. רק אתם לא לוקחים אחריות, רק אתם לא מאפשרים את מנגנון לקיחת האחריות – ועדת חקירה ממלכתית. בלתי נתפס. אתם יכולים לשנות את זה בשלושים שניות כמו החיילות. תודיעו שאתם לוקחים אחריות היום, זה נחוץ יותר מתמיד.
לאנושות - אנחנו מבינים בתקופה האחרונה מהי התנועה האנושית החשובה ביותר- חיבוק.
ואני מצרפת שתי תמונות לתמונה שכבר שמתי פה בשבוע שעבר. כבר אז כתבתי רק שתי מילים "ואת אינך" כי פשוט לא עמדתי בזה. לא יכולתי לכתוב מרוב צער על תמונה שרואים בה אמא שומרת על ילדה, שרואים בה ילדה שיודעת שהיא שמורה ונותנת לאמא שלה לחבק אותה הכי קרוב. אז הנה הטרילוגיה שנקראת "ילדה בתוך אמא". ומה עושים כשנגמר לתמיד?