ספרית הפנטזיות שלי

עד אתמול לא העזתי לבדוק אם כרמל היתה בתת משקל.

ידעתי, אבל לא העזתי להסתכל על זה בעיניים פקוחות.

אתמול נכנסתי למחשבון.

איזה מין? כתבתי אישה.

מה הגיל? 40. לנצח.

גובה גם הכנסתי למחשבון. 

היא היתה גבוהה, הרבה יותר גבוהה מהמנהרה בה מצאה את סופה המר.

הכנסתי את המשקל בה נמצאה.

היא היתה עמוק בתוך הצבע הכחול של תת המשקל.

ידעתי את זה, אני זוכר כמה היא שקלה ברגעים הכי רזים שלה.

ידעתי מה נותנים להם לאכול שם, אם בכלל.

(ידעתי גם כמה אהבה לאכול, כמה היתה מתענגת על כל ביס וביס)

ידעתי את כל זה בכל ארוחה מרירה שאכלתי בחודשים האלה.

גם ראש הממשלה ידע.

ביולי הוא אמר ואני מצטט: 

"אנחנו לא צריכים להיות לחוצים, חמאס הוא זה שצריך להיות לחוץ. החטופים סובלים, אבל לא מתים"

את זה הוא אמר באמצע יולי.

בסוף אוגוסט הצבא הגיע וקדח 700 מטרים מהמנהרה בה הוחזקה, עם החבורה הצעירה והמעונה שאיתה ושני המחבלים שנותרו איתם לבד הוציאו אותם להורג בדם קר, כמו שעשו לאמא כנרת, אחד עשר חודשים מוקדם יותר.

לא אשכח ולא אסלח עד נשימתי האחרונה.

אותו ראש ממשלה אמר עכשיו שהוא מזועזע ממצב החטופים.

שקרן, ציניקן, רשע ובוגד.

הוא ידע וכולנו ידענו, גם אלו המסיטים את מבטם, כמו שאנחנו יודעים מה קורה ויקרה לשאר החטופים אם לא נוציא אותם משם מיד.

ממשלת ישראל היא זאת שהתעקשה שהעסקה לא תתבצע בפעימה אחת, כי זה אומר סיום המלחמה. ויש כאלו בממשלה הזאת, במקרה עם כיפה, כמו שהיתה לי פעם על הראש, אבל עם אפס יהדות אליה חונכתי, שיפרקו את הממשלה אם זה יקרה.

סליחה כרמלי. סליחה עדן והירש, סליחה אלמוג, אורי ואלכס. אני לא בטוח שעשינו הכל בשבילכם.

חייבים להשלים את העסקה הזאת מיד.

(C) Ruvi hazony