אני יודע שזה לא מקובל, שבר מינן יישא הספד על עצמו. בדרך כלל, תפקידו הוא לשכב בשקט ולא לשמוע איך מהללים ומקלסים אותו. לו שמע, היה בדרך כלל מזדעזע מההגזמות והעיוותים, ומסמיק מרוב בושה. טבעו של העניין הוא שקשה לבר מינן להסמיק. מאוחר מדי. זהו גם המקרה הנוכחי. בהתחשב בשיקול רציני זה החלטתי לכתוב את ההספד בעצמי, מתוך ידיעה ברורה שמי שמכיר אותי הכי טוב זה אני. זה יהיה הספד ארוך, מה לעשות.
אני מקווה שעברתי מן העולם בלא סבל גדול מדי. אומרים שתהליך המיתה אינו נעים, אבל איני יכול לאמר איך זה היה אצלי, ולכן אינני יכול לדווח על כך. ממילא ידוע לכל היסטוריון שעדויות בעל פה צריך לבדוק על ידי הצלבה, אלא שבמקרה זה, זה עניין קשה. מאחר ואינני מאמין לא בעולם הבא ולא בכוח עליון, המסדיר את חיינו ואת מותנו אני בטוח שמנוחתי לא תהיה עדן, אלא סופית. מילא. רק, כמו שכנראה אמר הרצל, אל תעשו שטויות בזמן שאני מת - זה מכוון לבנות/בנים, נכדים ונינים, אבל גם לכל מי ששומע.
בסך הכל היו לי חיים טובים, אין לי מה להתלונן. נולדתי כידוע בפראג, להורים שאהבו זה את זה וזו את זו, אהבה גדולה - אולי (ULY) וויקטור באואר. מאז שהייתי ילד ראיתי באבא שלי פחות או יותר את האלוהים שלי, עד היום הזה. אני נראה כמוהו, שפת הגוף היא זהה לגמרי, הקול שלי הוא קולו. אני פשוט מחקה אותו. לא הגעתי לרמתו המוסרית האדירה, וחבל.
ב-1943 דרשנו להתגייס לצבא או להגנה, אבל שכנעו אותנו לעשות את הבגרות, וכך יצאתי לפלמ"ח בתחילת הקיץ של 1944. אחרי שהשתחררתי למדתי שנה באוניברסיטה העברית, ואח"כ קיבלתי את המלגה היחידה שממשלת המנדט נתנה ליהודי במדעי הרוח, ונסעתי לקרדיף שבווילס מצויד על ידי אמא במיטב הבגדים האירופאיים שלא התאימו באופן מוחלט לסטודנט בבריטניה ב-1946. עוד ב-1945 הייתי חבר במפלגת השומר הצעיר למרות שבעצם גדלתי במפלגת הצופים והייתי אמור להיות בין מייסדי קיבוץ חצרים. במקום זה חזרתי לקרדיף (אחרי מלחמת העצמאות, שבה שב לארץ להילחם, עופר אדרת) להשלים ב.אי. מ.איי. עם חזרתי ארצה נחתתי בקיבוץ שובל ב-23 למרץ 1952.
גבריאל כיתאין שהיה סדרן העבודה בקיבוץ שלח אותי לעבוד בפלחה למשך שעות על המזחלת להערים ערימות קש. אם יחזיק מעמד אמר, ישאר. נשארתי. חיי בקיבוץ למשך 41 שנה היו טובים. הייתי רועה בקר, יעני קאובוי, רפתן, ונהניתי. את הדוקטורט עשיתי אצל פרופסור ישראל הלפרין ב-1960 על הפלמ"ח כי הייתי משוגע. ב-1955 התחתנתי עם שולה וחיינו יחד 35 שנה. גידלנו שתי בנות. עם אילנה חייתי 25 שנה לאחר גירושי.
עבדתי הרבה מאוד, עסקתי בפרשות הנוראות ביותר שהיסטוריון יהודי יכול לעסוק בהן ולולא המשפחה והעיסוק במוזיקה עממית לא הייתי יכול לעמוד בזה. גם שהתחלתי לעסוק ברצח עם עשיתי זאת קודם כל מהטעמים המוסריים שקיבלתי מאבא שלי. הכרתי ראשי ממשלה, מלכים, נשיאים, נאמתי נאומים גדולים, שהרי לדבר ידעתי, והראייה היא הספד זה. ידעתי לבטא את עצמי. הכיבודים אכן דגדגו את האגו, ואשקר אם אכחיש זאת, אבל העיקר היה לקדם את הבנת הדברים וזה כלל גם את נושא רציחות העם. הייתי ממקימי קבוצה בינלאומית אשר עסקה בנושא להלכה וגם באופן פוליטי.
ומה נשאר אחרי יהודה באואר? ערימה גדולה של ספרים ומאמרים. כל זה ישכח בסופו של דבר, כמו שכל דבר בעולם הזה נדון בסופו של דבר לכליה ושכחה. נותרו חמישה ילדים בוגרים, שתי בנות שלי ושלושה בנים של אילנה, 8 נכדים וארבעה, בהמשך יותר, נינים, וכמה אלפי תלמידים, בארץ ומחוצה לה. אלה אולי קלטו משהו ממה שניסית ללמד אותם, ושמא משהו קצת מעבר לכך.
האם הייתי פטריוט ישראלי? ציוני? למרות שלא נולדתי פה, זאת ארצי, אותה לא הייתי עוזב גם לו הבטיחו לי אוצרות - בעצם, הבטיחו לי ולא נעניתי. אני מקווה שהצאצאים כאן, לא יעזבו אותה, כי נכונה הקלישאה השחוקה: אין לנו ארץ אחרת, ואין לנו עם אחר, אם כי הוא מזופת מאוד. כפי שאמר פעם חיים וייצמן: זה העם היהודי הכי טוב שיש לנו. צריך לעשות איתו מה שאפשר. אני משתייך לעם הזה אף כי באופן עקרוני קשה לי להיות חבר בקבוצה אנושית שמוכנה לקבל אותי כחבר בה. אבל הרי לא בחרתי להיות יהודי, נולדתי לתוך העסק הזה שלא באשמתי. האמת היא שלא רק השלמתי עם זה, אלא אני אפילו מרוצה מכך. אם להיוולד לתוך קבוצה אתנית כלשהיא, עדיף להיוולד יהודי. זה עם מרתק, מעצבן, דוחה, מלהיב, זוועתי, נפלא.
אינני מאמין באוטופיות, כי כל אוטופיה, מובילה, בסוף לרצח. אבל אני כן מאמין, שאפשר לתקן, ולו במעט. אפילו את היהודים. אפילו את העולם - ולו טיפה. אז, כאמור, השתדלו. סליחה על ההספד הארוך הזה, אני מבטיח לכם שלא אכתוב עוד אחד. ואל תבכו - תחייכו קצת. כדאי לחייך, אפילו לצחוק, כל עוד יכולים. אז תנסו. שלום לכם.
* השבוע ,בגיל 98 ,מת פרופ' יהודה באואר, מגדולי חוקרי השואה בעולם*