ספרית הפנטזיות שלי

הכותבת היא נטלי אטדגי, אחותו של החטוף מתן צנגאוקר

==================

לפני כמה ימים ראיתי את ״אבא״ שלי בכתבה, והלב שלי התפרק. איזה ניצול ציני של החטיפה של מתן.

האיש הזה, שקורא לעצמו "אבא שלנו", נטש אותנו מזמן. מאז שהייתי בת 13, וכשמתן היה בן 17, הוא התאדה מהחיים שלנו. לא התקשר, לא טרח לשאול לשלומנו, לא היה שם כשגדלנו, כשעברנו משברים, כשהתגייסנו. גם כשאני התגייסתי, אפילו הודעה אחת - לא הייתה. כלום.

כשמתן היה בן 21 הם התעמתו שוב ואבא הוציא צו הרחקה נגדו, זו הייתה האינטרקציה האחרונה ביניהם. זהו. זה היה הקשר שלהם. כשמתן נחטף ב-7.10 אמא הייתה צריכה לעדכן אותו שמתן חי בניר עוז. גם את זה הוא לא ידע. מאז? דיברנו אולי פעמיים, וגם זה בלי שום ניסיון מצידו להתקרב. כלום.

ופתאום עכשיו הוא מופיע בכתבה. עומד מול המצלמות, מדבר, משחק תפקיד של "אב לחטוף". האיש שבחר להעלים אותנו מהחיים שלו, שעשה הכל כדי לא להיות אבא, שעקר את עצמו מחיינו - פתאום מנכס לעצמו את הסבל של מתן. אני לא יודעת מי נתן לו את הבמה הזאת, אבל אני לא מצליחה להבין איך מישהו שלא ידע איפה הבן שלו גר, שהוציא נגדו צו הרחקה, פתאום הופך לדמות בתקשורת.

אני לא יכולה להסביר כמה זה פוגע שלא בודקים את האמת, שלא מעדכנים מראש, שפתאום ככה אני רואה אותו מנצל את החטיפה. אח שלי חטוף בעזה, ואבא שלנו עושה על זה סיבוב.

אני אוספת את עצמי וממשיכה להיאבק על אחי וכל החטופים, כמו בכל יום, כבר 506 ימים. ממשיכים בכל הכוח.