ספרית הפנטזיות שלי

בכיכר, הבוקיניסטים הנצחיים של יום ראשון. אתה חולף בין השולחנות חסר־עניין, כמו מפוטם בְּריק, ספוּג בכל. אתה פוסע לאט, מתנודד בבית הקברות הזה לדפים. ביום ראשון, מסביב למזרקה שאין בה מים. דחוקים בין שני ארגזים של קלטות ישנות, חתנים וכלות נובל ופוליצר מתחככים בספרי בישול עולמיים ובאלבומי תמונות גדולים של מדבר סהרה. זה מעורר בך קבס. התוהו ובוהו של חיינו, כוכבים ייחודיים, יופי עלוב, בבואות נדירות, כל אותם דברים שתבעו יום אחד בלהט אדיר את צדקתם, את השתייכותם לעולם, ואשר בחלוף השנים תש כוחם תחת אותה סחיפה והם כבו בלילה אחד, רתחו ונמהלו באותה קדרה. ובכל־זאת, ברגע זה או אחר תמיד יופיע אותו מחפש־זהב הנדמה כיודע את מבוקשו, אלא שהזהב הנכסף אינו בנמצא. היכן הספר שהוא דורש בלי סוף, הספר שרק חלומותיו אולי כתבו, ואילו הוא זוכר אותו בבהירות מאז ילדותו? האוצר הזה חסר אצל הבוקיניסטים. וגם אם שָלָה זה עתה את פנינתו הנדירה, האם באפשרותו עדיין, ברגע שצימאונו רווה, לזכות באושר אמיתי? שכן למי ממשיכים הרוכלים העקשנים להציב את השולחנות אם לא בשביל החיפוש הלא־אכזב שלו? או לחילופין ההוא שאינו מבקש עוד דבר אך מסתלק לעתים עם ספר שמקרקעית קופסת קרטון, כמו כוכב־ים מוזר, עולה בעצלתיים אל כפות ידיו הפשוקות על־כורחו או מחליק בדממה כנגד צילו כמו חתול רחוב, סתם חתול שנצמד לפתע לצעדיו ומלווה אותו בחסדו מטרים אחדים נוספים עד הנהר הגדול והמתנוצץ שקורא לו.