ספרית הפנטזיות שלי

אני סוף סוף כועס.
והפסיכולוגית שלי? מאושרת.
אומרת שסוף סוף הכעס עלה לפני השטח.
אומרת שסוף סוף זה נהיה אישי.

ואני באמת כועס.
כי איבדנו פרופורציות.

לבטל חתונה — זו אכזבה.
לא הקרבה.
הקרבה — זו טייסת שחוזרת לגיחה חמישית בתוך יום.
זה טייס שעולה לאוויר בלי לדעת אם יחזור.
וזה לא קורה לבד.
זה קורה בזכות צוותי קרקע, לוחמי מודיעין, אנשי מוסד, לוחמות של הביטחון.
כי כולנו — רקמה אנושית אחת.

הקרבה — זה חייל בן 19 שנכנס לעזה ונופל.
כדי שאני ואתם נוכל לגדל פה ילדים בביטחון.

אני כועס — כי יש פרשנים שחושבים שצריך “לחזור בכל מחיר”.
גם אם זה בא על חשבון מי שבאמת נושא את המחיר.
כי כשאגו גובר על ערכים — אין מי שיעצור את הרעש.

הם מפרשנים, ואז תוך דקה — מפריכים את עצמם.
כי הכול הפך לשואו.
לשכבת מיסוך של מציאות.

אני כועס — כי שוב הפכנו עליתיסטים.
שכחנו מה זו צניעות.
מה זו ענווה.
מה זו דוגמה אישית.

אני כועס — כי עדיין יש 53 חטופים בעזה.
והם לא הפכו לשם. הם לא מספר.
הם לא “קלף מיקוח”. הם בני אדם.

אני כועס — על כל השטויות שפולטיקאים ושרי ממשלה אומרים
כאילו אין פה עם שלם שמקשיב, שזוכר, שדורש.

אני כועס — כי מישהו החליט שאפשר בלי הטייסים.
בלי הלוחמים.
בלי הלב.

אבל הכי אני כועס —
כי אף אחד לא לקח אחריות על ה-7 באוקטובר.
אף אחד לא אמר “טעינו”.
אף אחד לא ביקש סליחה.

ואני —
אני עוד לא מצליח לסלוח.

כי כדי להתחיל בריפוי —
צריך מישהו שיגיד:
אני לוקח אחריות.
אני מבקש סליחה.

ורק אז אולי, רק אז,
יתחיל משהו להירפא.