ספרית הפנטזיות שלי

התקיפה באיראן היתה בעצם חקירה נגדית.
מי שלא הבין יבין עכשיו.
ראש ממשלתינו שמש העמות (לימור) שוב הפיל אותכם ועליכם ומימינכם וגם גם גם משמאלכם.
טראמפי הוא מגה מופרע. גם למילה שיוצאת מהפה שלו ולמחשבה שיוצאת ממוחו המעוות אין כל ערך. והוא לפעמים חבר ממש קרוב ולפעמים מתהפך כדרכם של מופרעי אישיות ואז לא ידוע... אבל עכשיו הוא בגבעת הקפיטול כחול לבן.

מה שקרה באיראן הוא למעשה "השלכה". כל מה שרע פה אצלינו הושלך עליהם... מנגנון הגנה כל כך כל כך פרימיטיבי. לא צר לי על מי שבנה על זה. כי החיים שלי וגם המת שלי נסמכו על המופרעויות והעיוותים של ההתנהלות פה.

תודה לכוכבים ולמזלות שאף מטוס לא הופל ואף טייס לא נטש. כי עוד במצנח הוא היה הופך לאנרכיסט בוגד...מוגלה וכשהיה נוגע בקרקע היה מבין למה התכוון המשורר קרעי באומרו עזאזל.

אסיים בפולקלור.

מאז שגור...
וגם לפני. אני מתקשה בפרידות. גור היה מסתלבט עלי 'כמה טוסיקים יש בבית הזה שאת כל הזמן אוספת כיסאות?'

אז גם להסתפר זו פרידה.
אז מאז שהוא נלקח ממני לא הסתפרתי.
וכבד לי. אז קבעתי עם דקל. וגם אביגיל אמרה שייאלה גם תוריד קצת משא.

בדרך אנחנו שותקות כדי לשמוע אחת את השתיקה של השנייה.

זה היום הזה שאמרו פוס משחק ויאללה תמשיכו רגיל.

ואז
היא שואלת את מה שיש לי בראש באותה שניה.
'אמא היית כבר אצל דקל אחרי גור?'

אני- 'לא... את חושבת על זה בדיוק כשגם אני. צריך להתכונן אה?'

ואז

עובר אותנו רכב עם חבורת בחורים חרדים צעירים ממש... 19, 20.... והזה שליד הנהג במשך דקה ארוכה עושה לנו אצבע משולשת ביד מתוחה השמיימה... (רק אלוהים שלו יודע איך הוא ראה את סמל החטופים, 'ממשלה עבריינית' ו 'נכשלת' מרוב אבק...תרתיי משמע. בלפור, הפיכה משטרית, וטבח... ממש רטרוספקטיבה)

הרגשתי שאני על סף עילפון. משהו במה שקרה לי ולאביגיל מול מה שניבט אלינו היה קשה מנשוא.

ומתוך הערפול, הם נעמדו ברמזור, נעמדתי לידם. צמוד.
והבטתי בהם. רק מבט. אולי משהו עבר ואולי לא. אבל הרגשתי שאין דרך שהנוכחות שלי תמחק ככה.
הם פתחו את החלון והגבירו את המוזיקה ופתחו את פיהם. לא שמעתי כלום.. רק עמדתי. והיבטתי

ואז לדקל.
שהמבט שלו מילא סדק. אמא ובת. צער ברחובות. בחדרים שתיקה.

אני כועסת.
על ביבי שהחריב את חיי
על העם שבחר בו
על סבא וסבתא שלי שלא בחרו מקום אחר

על עצמי שלא שמרתי טוב
שלא היו לי החושים האימהיים
להציל את הילד שלי.
יכולתי

אני מפצירה בכל האימהות. וגם באבות. אם אתם מרגישים. אל תפקפקו. תעשו.
זה צו השעה.
תצילו את הילדים שלכם. זה אך ורק אתם.