הדבר הזה בבטן.
התחושה החזקה.
המועקה.
הידיעה.
ההתמזגות הרעה של האישי בציבורי.
מה זה "התמזגות" בכלל.
מסובך מדי.
צריך לכתוב את זה פשוט:
ההרגשה הרעה בלב.
או בראש.
או בגוף.
בכל נים ונים.
אנחנו בתוך אסון.
צריך לכתוב את זה שוב:
אסון, אסון, אסון.
האסון הוא אנחנו.
אנחנו האסון.
אנחנו זה הגוף.
הגוף שעושה מה שעושה.
שהורג, שמרעיב, שמתעלל.
אבל די עם המילים האלה.
הן כבר לא אומרות כלום.
שום דבר.
למי אכפת.
יש "זמר במסכה". גם אלה מילים.
ויש "האח הגדול". גם אלה מילים.
ו"קניון". גם זו מילה.
ו"מכבי תל אביב".
ו"שיר של עומר אדם".
ו"מיה דגן מתגרשת".
מילים, מילים.
הכל זה מילים.
מה זו מציאות בכלל?
מה קורה בה?
מישהו יודע?
•••
"לנרמל".
פתאום הבנתי: "להשתגע".
מוזר שהמילה הזאת הופיעה לפני 7 באוקטובר.
כאילו חזתה את העתיד.
"לנרמל" זה "להשתגע".
להכניס עוד ועוד שיגעון ולקרוא לו נורמלי.
"נרמלנו" = "השתגענו".
"מנרמלים" = "משתגעים".
אנחנו השתגענו.
אנחנו משוגעים.
ישראל השתגעה.
הישראלים השתגעו.
ושאף אחד לא יגיד שאסור להשתמש במילה "שיגעון".
זה הרגע להשתמש במילה "שיגעון".
7 באוקטובר זה גלישה פסיכוטית.
גם ככה היינו גבוליים. על הקצה. דו־קוטביים.
סמוטריץ' הוא צורה של שיגעון.
מילים של שיגעון.
פנטזיה של שיגעון.
גם בן גביר.
אבל השמות האלה
הם כבר לא אומרים כלום.
לאף אחד.
אותיות מחוברות.
ס מ ו ט ר י ץ '.
ב ן ג ב י ר.
וביבי.
ב י ב י.
אותיות. מילים. משפטים. פסקאות. מאמרים. תזות. מסות. דוקטורטים. ספרים.
מה בינם לבין המציאות.
לבין הממשות.
כלום.
התנתקנו.
התרוקנו.
השתגענו.
זה ייגמר לא טוב.
(אולי כבר נגמר?)
•••
למה לנתח את המצב בכלל.
למה להאשים.
למה להטיל אחריות.
למה לדרוש.
למה להגיד מילביצקי (תקראו מה כתבו עליו בספר מחזור).
למה להגיד עמיחי אליהו (מזווית מסוימת הוא אפילו משעשע).
למה להגיד נסים ואטורי (הוא קרא לנעמה לזימי "טיפשה"!).
למה לקלל.
למה להידהם.
למה להיחרד.
למה לאתר חריגות.
למה למצוא ראיות.
למה להדגיש סתירות.
למה להתעקש.
למה לכתוב "למה".
מה זה משנה.
מה זה ישנה.
זה כבר קרה.
קרה, קרה.
זהו.
אנחנו אחרי.
זה רק נראה כאילו אנחנו באמצע.
כנראה שככה ההיסטוריה עובדת:
הכל צפוי
והרשות לא נתונה (ייתכן שבמשנה שכחו את ה"לא").
•••
זה לא רעב.
זה לא רצח עם.
זה לא נקמה.
זה לא משיחי.
זה לא שואתי.
זה לא חייתי.
זה לא כתם.
זה לא בושה.
זו לא חרפה.
זה לא מה שאתם חושבים.
זה הם שלא מבינים.
הם.
הם.
הם, נו, אלה.
אתם יודעים, אתם מכירים, ההם.
אנחנו בסדר.
בסדר גמור.
(כן, אולי זה גמור).
•••
זה לא שיר.
זה טקסט.
ייאוש.