ספרית הפנטזיות שלי

"היות וההפגנה הזאת היא הפגנה ייחודית שעומדים מאחוריה טייסי חיל האוויר לדורותיהם, וכמי שמשלח ידו היום הוא כתיבת סיפורים, אני רוצה לספר לכם סיפור קצר על טייס אחד: שמו - חגי תמיר. לא כולכם מכירים אותו: חגי הוא ארכיטקט ואומן נפלא, והוא סיים את קורס טייס 56 כחניך מצטיין. (זה הקורס של דן חלוץ). הוא שירת כטייס קרב שנים ארוכות בסדיר ובמילואים. במלחמת יום הכיפורים הוא לחם בטייסת 105. עם סגירת טייסת הסמב"דים הוא עבר לטוס על עיט, ובמלחמת לבנון הראשונה הוא טס בטייסת 140.
באחת המשימות הוא והמוביל שלו (שהיום הוא רופא מיילד בבית החולים קפלן), במלחמת לבנון הראשונה כלומר לפני ארבעים שנה, קיבלו שינוי מטרה באוויר לסייע לכוחות הקרקע באיזור עין חילווה שבצידון. השניים התפצלו לשתי מטרות שונות וחגי קיבל הוראה להפציץ בניין גדול בפאתי המחנה. הוא חשד שמדובר בבית חולים או בית ספר, הקישור עם השטח לא נתן תשובות ברורות וחגי החליט שהוא לא מפציץ בית ספר והטיל את הפצצות לים. בתחקיר, המוביל אמר שתמיר קיבל מטרה שנראתה לו כבית ספר ולמזלו לא פגע, אבל חגי התפרץ ואמר: "לא 'לא פגע'. לא הפציץ!" האירוע פתח תיבת פנדורה בתוך הטייסת בין תומכי המלחמה ומתנגדיה, אבל כולם, כולל חגי, המשיכו לטוס עד לסוף המלחמה וגם לאחריה. הדיון הזה אף פעם לא עסק בסירוב – הוא נגע בשורש העצבים של הערכים שהנחו את מדינת ישראל וחיל האוויר שלה במשך שנים רבות.
אין בתזכורת הזאת משום המלצה לסירוב לשרת, אלא קריאה ברורה להרחיב את האחריות של הטייס ושל הלוחמים בשטח על הקרקע, לאלה ששולחים אותם למשימותיהם. זאת שאלה רצינית מאד של אמון, וההחלטה אם להטיל פצצה למקום שיש בו לא מעורבים מוטלת על קציני המודיעין בשטח ובבור,ובסוף על מפקדי התאים ומפקד החיל ולפעמים גם על הרמטכ"ל שמאשרים את הפעולה.
אני קורא כאן לחברינו, בנינו, הטייסים הצעירים, לא להרפות, לשאול תמיד ולברר. עליהם להיות בטוחים שמפקד חיל האוויר והרמטכ"ל נמצאים יחד איתם והם לא נרתעים מההסתה והפראות של הדרג המדיני. האחריות הזאת היא לא רק ש8ל טייסי חיל האוויר: אנחנו כאן משום שאנחנו חרדים לגורלם של כל חיילי צה"ל ולא רק לטייסים, ולגורלה של מדינת ישראל שנגררת להמשיך במלחמה אכזרית תוך הפקרת החטופים, הפקרת הזירה המדינית ועתידה של מדינת ישראל.
ועוד זנב מהסיפור על חגי תמיר: באותה תקופה של מלחמת לבנון הוא היה עסוק בשיפוץ ביתו בירושלים. למראה החדווה אצל הטייסים הצעירים ללחוץ על כפתור שחרור הפצצות, הוא אמר להם: אתם לא יודעים כמה קשה לבנות בית. אם אתם הורסים בתים – לפחות אל תשמחו. אחד הטייסים הצעירים ההם היה אמיר אשל, לימים מפקד חיל האוויר ומנכ"ל משרד הביטחון. אחרי כמה שנים אשל אמר שהדבר היחידי שהוא זוכר ממלחמת לבנון הראשונה זה את הבקשה של חגי תמיר. אני מקווה שגם מפקד חיל האוויר היום, והרמטכ"ל מעליו, יזכרו כמה קשה לבנות וכמה קל להרוס לבלי שוב. אני מקווה שהם לא ייסחפו למחוזות מלחמת השמד שמתכננים להם אלה שמעולם לא עמדו במבחן הזה בעצמם: היתרון שלנו הוא שאנחנו לא חמאסניקים, נטולי כל עכבות שמונעים מנקם, ואסור שנהיה לכאלה. המלחמה בעזה הייתה למלחמת הפקר חסרת תוחלת. צריך להפסיק אותה, להחזיר את החטופים כולם ומיד, ולהתחיל לשקם את ההרס בכל תחומי החיים, גם כאן וגם בעזה".