יש רגעים שאתה אומר לעצמך: טוב, זהו, ראיתי כבר הכל. ואז מגיע הנאו״ם. לא סתם נאום, אלא נאום באו״ם, שנגרר ברמקולים על גלגלים אל תוך עזה, כמו איזה פסטיבל ג׳אז שהשתבש בדרך. החיילים מסדרים את המשאית, פותחים מיקרופונים, מחברים כבלים, כאילו עוד רגע דודו טופז חוזר להופיע, ורק חסר שיעשו בדיקת סאונד: ״אחד שתיים, אחד שתיים, תושבי עזה שומעים אותי טוב?״.
ואז קולו של ראש הממשלה מתפזר בין ההריסות, ניתז על קירות מבוקעים, נכנס לחדרי מדרגות בלי מדרגות, מתערבב עם בכי של ילדים ועם זמזום רחפנים. תושבי עזה מקבלים שידור חי של הגירסה הכי מעוותת של הסברה ישראלית: לא אינטרנט, לא טלוויזיה, אלא מגפון ענק עם גוון של גשם חומצי.
זאת לא טקטיקה צבאית, זאת לא לוחמה פסיכולוגית, זאת פנטזיית קרקס של מנהיג אובד עצות, שחושב שאם הפלסטינים ישמעו אותו באנגלית עם מבטא כבד, הם ישתכנעו שהפצצות על הראש הן בעצם פרחים. צה״ל, הצבא שהתרגלנו לקרוא לו ״הכי מוסרי בעולם״, הופך לפתע לדי-ג׳יי עלוב במסיבת רחוב שאף אחד לא רצה להזמין.
וזה הרגע שאתה מבין שהכול התהפך: אנחנו, שחיים במדינה שמתהדרת בהייטק ובחדשנות, מנסים לנצח תודעה ברמקולים של פעם, כמו חנות חשמל בקריית אונו שמכריזה במיקרופון על ״מבצע סוף עונה״.
זה לא נאום באו״ם. זה הנאו״ם: הגרסה הגרוטסקית, ההזויה, המביכה. תזכורת עצובה לכך שהמדינה שלך מנוהלת כמו הצגה חובבנית, שהשחקן הראשי שלה לא מוכן לרדת מהבמה, גם כשהקהל בורח החוצה.