ערן ליטמן, אביה של אוריה אשר נרצחה ב-7.10 בעת מנוסתה ממסיבת הנובה, כותב:
הבוקר, יום חמישי ה־9 באוקטובר, בזמן שהכנתי את הקפה, קראתי את הידיעה שהושגה הסכמה לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים. חייכתי חיוך מר.
שמי ערן ליטמן, ואני אביה של אוריה, שנרצחה בבוקר ה־7 באוקטובר על ידי מחבלי חמאס ליד קיבוץ מפלסים, בעת שנמלטה ממסיבת הנובה שם רקדה את ריקודה האחרון.
הלכתי לישון ב־6 באוקטובר, ולמחרת התעוררתי אדם אחר.
שיחות הפרידה, ההתכתבויות האחרונות, הניסיונות הנואשים להציל ולחפש, התקווה שנאבקה באימה. שלושת הימים ההם חרצו בי צלקות שלא יגלידו לעולם.
בשנתיים האחרונות יצאתי למסע של חקר ולימוד של אסון 7 באוקטובר. נאמתי כמעט על כל במה אפשרית, נפגשתי עם שרים וחברי כנסת, ודרשתי מהם לשאת באחריות ולהתפטר.
את כל כולי הקדשתי להנצחתה של אוריה.
הקמתי אתר הנצחה והפקתי סרט המספר את סיפורה, את דמותה ואת הדרך שבה הפכה לסמל של אהבה, תעוזה ותקווה.
באמצעות התהליך הזה מצאתי גם אני את הכוחות להמשיך.
ההנצחה הפכה לגשר בין העבר לבין האפשרות לחיים חדשים; היא אפשרה לי לסגור מעגל של כאב ולפתוח דלת למסע של ריפוי.
כך, עם הזמן, למדתי כפי שאוריה לימדה אותי לבחור באור, באהבה, ובחיים עצמם.
לפני וביום השנה, ב־7 באוקטובר, בחרתי ללכת בדרכה: אוריה שאהבה לאהוב, שאהבה את החיים. עם הכאב והקושי, תהליך השיקום והחזרה למסלול החיים של בנותיי חיזק אותי.
בחרתי גם אני לחיות ולבחור בחיים, וללמוד לחיות עם כאב האובדן.
והבוקר, כשקראתי את החדשות, לא שמחתי.
השלמתי מזמן עם הידיעה שלא אזכה לראות ולחבק שוב את אוריה ואני לא מקנא.
אני מחבק בליבי כל חטוף שישוב הביתה, וחושב על יותר משלושים משפחות שיקברו כעת את יקיריהן. עבורן זו סגירת מעגל. כמוני, יהיה להן סוף־סוף מקום לבוא אליו, לבקר. המקום החשוב ביותר, שאת ערכו רק מי שאיבד מבין. ואני חושב גם על המשפחות שלא יזכו לקבר.
כשישובו גופות החטופים ותוצאות בדיקות ה־DNA יזוהו, נחווה כולנו גל עצום של לויות של אנשים שכולנו מכירים ואוהבים.
האם הידיעה על ההסכם ועל שחרור החטופים הקלה על כאבה של חברתי יעל, שזהו יום השנה למותו של בנה דור, שנהרג כשהוביל חיילים בטיהור כפר עזה?
זה הרגע שכולנו ייחלנו לו.
האם ממשלת ישראל או מנהיגי חמאס יכשילו את ההסכמה הזו?
יכולנו להגיע ל־90% ממנה כבר בינואר 2024.
אנחנו עייפים ומותשים מכדי לשמוח, אחרי סיוט מתמשך ואכזרי של כמעט שנתיים. שנתיים שבהן חטופים ולוחמים נהרגו לשווא.
האם אנו ניצבים כעת בפתחו של שחר חדש?
אני לא אדם פסימי.
אני מתבונן במציאות ונוכחה בעיניים פקוחות, מנסה להבין לאן אנחנו הולכים.
כולנו, ובמיוחד הדור הצעיר, חיים בטראומה קשה.
הלם ה־7 באוקטובר, הפחדים, החרדות, האובדן של אחים ואחיות, הורים, חברים וחברות. כל אלה יישארו איתנו עוד שנים.
חיילים שחזרו מהקרבות נושאים מראות קשים שילוו אותם לכל חייהם, וכולנו עדיין המומים.
גם אם תסתיים המלחמה, יידרשו יותר מדור אחד. אולי שני דורות, עד שהמדינה תתאושש באמת.
במציאות של אובדן אמון במנהיגות, ושל רבים המבקשים לעזוב, יהיה קשה מאוד לרפא את הפצע.
ובכל זאת, אני מקווה שיצמחו כאן מנהיגים אמיצים וטובים שיביאו שינוי ויתחילו בתיקון.
אבל גם אנחנו, האזרחים, נדרשים לאומץ.
בדמיוני ראיתי את עצמי עם הורים נוספים עוקרים את שערי הכנסת, דורשים את התיקון, מחליפים את ההנהגה הכושלת.
ביום השלושים ה־7 בנובמבר 2023 קראתי לאזרחי ישראל לבוא אחריי להציל אותנו מהממשלה הזו ומהעומד בראשה.
הקריאה שלי לא נענתה.
רק אחוז אחד מאזרחי ישראל יוצאים בקביעות לרחובות למחות ולדרוש שינוי,
ומתוכם אחוז אחד בלבד שהוא פרומיל מהאוכלוסייה כולה נוקטים פעולות אקטיביות.
זהו מספר אפסי, והוא לא יכול להביא לשינוי אמיתי.
בלי אומץ אזרחי, לא יהיה תיקון.
על כולנו, כל אחד ואחת לערוך חשבון נפש אמיתי, כי עתידנו בידינו.
אבל אני בוחר להאמין.
ראיתי במו עיניי כיצד כאב יכול להפוך ליצירה,
כיצד עץ שנשתל מתוך שכול וצער יכול להצמיח תקווה חדשה.
"העץ של אוריה" איננו רק סמל לזיכרון - הוא סמל לחיים.
וכמו אותו עץ, גם אנחנו יכולים לצמוח שוב,
לפרוח, לתקן, ולבנות כאן עתיד טוב יותר, לנו, לילדינו, ולדור שיבוא אחרינו.