בינתיים הכל בסדר. בינתיים אמסלם לא תולה את היוע"משית וגוטליב לא את הפצ"רית. אבל יריב לוין כבר מזהיר את נעמה לזימי שההגנה עליה עומדת להסתיים. "אנחנו בדרך לשם", הוא אומר. אנחנו עוד לא שם. בינתיים. מה יהיה אחרי שהבינתיים ייגמר? תתכוננו. יהיו חוקים. חוק נגד יאיר גולן, חוק נגד העליון וחוק שממליץ על ג'ובים למקורבים. זה בינתיים.
הצעות החוק אינן טרלול אלא אזהרה: שתדעו לכם שאנחנו משוגעים, שאין לנו גבולות, שאם אנחנו אומרים שנעצור בשבת את התנועה באיילון, אז נעצור, ואם רצינו שצבי סוכות יהיה יו"ר ועדת החינוך, אז הוא יהיה, וגם בני סלע יוכל לנהל מעון לנערות חוסות. צחקתם כשהצענו חוק להתקנת מזוזות? אתם זוכרים אם גם כשבן גביר מונה לשר צחקתם? זה נראה כמו אצבע בעין? חכו, עוד תקבלו את זה כאגרוף בפרצוף.
זאת לא הטרלה, זאת הפחדה.
הפחדה היא שלב ביניים בימי הבינתיים. הצעות החוק לא יעברו בכנסת או יפסלו בעליון, אבל יפחידו, יכינו את הרקע, שלא תגידו לא ידענו. תמיד יהיה מי שידאג שתהיה לנו ביירון מעל הראש. טראמפ לא ייתן לביבי לתקוף באיראן? חבל, אבל אולי חיזבאללה? ואולי עזה. העיקר שלא תתחילו להתרווח מול הטלוויזיה.
לא נתרווח. המשטרה לא תיתן לנו.
היא יצאה מימי הבינתיים. היא כבר אחריהם. זיני עדיין מתחמם על הקווים והמשטרה כבר צעד אחד לפניו. הבינתיים שלה זה הכאת מפגינים, הפשטתם ומעצרם בלי סיבה. זה מה שהיה וזה מה שיהיה. מה היא רוצה להשיג? להפחיד, להרתיע. היא יודעת שאנחנו יודעים שלא תיענש. היא לא רוצה הפגנות שקטות, אלא שלא יהיו הפגנות בכלל. היא רגישה לעלבונות, פגיעה כמו בת 13 בדייט הראשון. אם תשירו לה "אם לא תלמד תהיה שוטר", יש סיכוי שתבלו לילה במעצר.
מערכת שלמה של חוקים מגנה עלינו, מפני (כלשון החוק) "הפעלת כוח לא סביר לא מידתי ואלימות לא מוצדקת". אבל ככל שמנגנוני הבקרה נחלשים, כך גוברת אלימות השוטרים. כמה כתבי אישום הוגשו נגד שוטרים שהפעילו כוח לא סביר, לא מידתי, ואלימות לא מוצדקת?
שלושה. כן, שלושה מתוך כ–300 תיקים שנפתחו במח"ש בשנתיים האחרונות. נכון להיום אף שוטר לא הורשע. אלפים נעצרו ומאות התלוננו במהלך המחאות של השנים האחרונות, אבל 97% מהתלונות על אלימות שוטרים נסגרו ללא חקירה פלילית.
המשטרה הצטרפה לכוח שנתניהו מקים לקראת עימות אלים בינינו. השב"כ כבר בידיו, והצבא בדרך. הוא לא ייתן לזוטות כמו מעצרים מיותרים לפגוע במשטרה. ההזדהות המוחלטת שלה הובילה לאובדן אמון. לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, רק כ–36% מהציבור תופשים אותה כניטרלית, הרוב (65%) סבור שבגלל לחץ פוליטי שיקוליה לא תמיד מקצועיים. 67 שוטרים שנפלו במלחמה לא גרעו מהאי־אמון.
אי אפשר לבטוח בגוף שנכשל בשמירה על הביטחון האישי. רוב בציבור הערבי (68%) וכשליש בציבור היהודי חוששים מפגיעה מאלימות חמורה. המשטרה מסתירה את נתוני הפשיעה, אבל לפי דיווחי התנועה לחופש המידע השנה האחרונה היתה שנת שיא במספר הנרצחים (רובם במגזר הערבי), בגניבות רכב ובפשיעה חקלאית.
בהפיכה המשטרית ייצגה המשטרה את ישראל השנייה. האיבה לישראל הראשונה טופחה והתפתחה לשנאה. השנאה חלחלה מלמעלה למטה. מנתניהו לבן גביר ממנו לדני לוי, ומשם התפשטה כמגפה לשוטרים בשטח. הרשות להכות, לאזוק ולהפשיט מפגינים היתה הפיצוי שהם קיבלו על שכר נמוך לעבודה קשה. באגרוף שהעיף שוטר לאוהד הפועל תל אביב היתה טמונה כל השנאה המעמדית, העדתית והדתית שרוחש מי שמשתכר 13 אלף שקל לפריבילג שמרוויח פי כמה ממנו. אבל יש לו גם גאוות יחידה. הכינוי "משטרת בן גביר" מבחינתו, איננו קללה אלא סיבה לגאווה.
"שמאלנים בוגדים" היא עובדה.