ספרית הפנטזיות שלי

ימית פרץ, אחותה של רות וביתו של אריק ז״ל:

הוא היה קונה לה כל מיני אורות כאלה
ותולה לה על הכיסא,
ושמשיות יפות כאלה שמקשטות אותה.
היא הייתה מרכז הרחבה, תמיד.

לראות בן אדם שלא יכול ללכת,
לא יכול לדבר, לא יכול לתפקד,
רוקד עם כולם,
כמו כולם.
גם יותר יפה מכולם.
זה עשה לאנשים טוב על הלב.

אבא שלי היה הכי מוזר בעולם,
ואחותי הייתה עוד יותר מוזרה.
לא ידעו איך להכיל את זה.
אבא ובת שהם בן אדם אחד.

רות נולדה במלחמת לבנון השנייה.
נולדה עם ניוון שרירים, פגיעה מוחית קשה.
היא לא יכלה ליישר רגליים,
היא לא יכלה ללכת.

היא הייתה שומעת מוזיקה מהבוקר עד הלילה,
כל הלילה.
ומגיל חמש שלה
התחילה סוג של דרך בעולם הטבע והטרנס.

אבא התחיל לקחת אותנו כמשפחה למסיבות,
ועם השנים אבא ורות הלכו לבד.
הם היו הולכים כל שבוע, כאילו, זה מטורף.

אני חושבת שזה עשה טוב לאנשים
לראות ילדה עם מוגבלויות,
שבתכלס לא יכולה לעשות שום דבר,
באמצע רחבה של מלא אנשים שרוקדים מסביבה.

בשבילם המסיבות היו מקום בריחה.
זאת הייתה הקהילה היחידה בעולם
שקיבלה את השונה בלי שום…
הבדלים.

המסיבות גרמו לו ולרות
לא רק לשחרור,
הן גרמו להם לאושר.

אתה אומר לעצמך:
״בואנ’ה, אם היא יכולה כולם יכולים״.

מסיבת הטבע של הנובה,
שממסיבה של אושר ושלום
היא הפכה לטבח הכי נורא בהיסטוריה.

אבא שלי לקח את אחותי על הידיים,
הם ברחו לכיוון אחד,
אבא שלי ברח לכיוון השני…

המחבלים ראו את החולשה
של אבא שלי ושל אחותי,
ובמקום לרדוף אחרי אלה שרצו
לכיוון השני,
הם רדפו אחרי אבא שלי ואחותי
ופשוט רצחו אותם בדם קר.

לא היה ביכולתם בכלל לצאת מזה.
הוא לא יכול היה לברוח.
כאילו, הוא לא היה משאיר אותה.
הוא העדיף למות איתה ביחד ולא לברוח.

המסיבות האלה היו הבריחה שלנו מהרע.
וככה היא הלכה גם.
היא ברחה מהרע לעולם שכולו טוב.

אני חושבת שמי שנתן לאחותי את החיים
זה אבא שלי, זה לא הרופאים.
הרופאים נתנו לה שבועיים לחיות
והוא נתן לה 17 שנה.

17 שנה שהם חיו ביחד
ומתו ביחד.