השעה ארבע לפנות בוקר. השקט של תל אביב הוא רק מעטפת חיצונית למשהו שרוחש בפנים, והשינה היא פריבילגיה שהמציאות הישראלית כבר לא מאפשרת. בחוץ חושך, אבל בפיד של הנייד האור הלבן והקר מקרין את הפירוק הסופי של כל מה שהיה פה פעם מובן מאליו.
תעשו טובה לאינטליגנציה ותפסיקו לחפש השוואות בגרמניה של שנות השלושים. לגרמנים, יימח שמם, לפחות הייתה אסתטיקה של רוע. היו מדים, הייתה משמעת, היה הוגו בוס. מה שצומח לנו כאן, בערוגות הרעל של הטיקטוק והטוויטר, הוא מוטציה חדשה, זולה ונמוכה הרבה יותר: פשיזם מתוצרת עלי-אקספרס.
קוראים להם מרדכי דוד, רועי סטאר, ועוד שלל שמות שמתחלפים בפיד. הם לא אידיאולוגים והם בטח לא ״לוחמי חופש״. הם טילי כתף מונחי-לייקים, זומבים עם מקל סלפי, שמשוגרים ישירות מהלשכות הממוזגות בירושלים אל הרחוב המיוזע כדי לצוד בני אדם.
תסתכלו עליהם רגע, על ״גיבורי ישראל״ החדשים. תראו את הריר בזווית הפה כשהם מזהים טרף קל. אתמול זה היה אהרן ברק, בן 89, ניצול שואה שקבר את אשתו לפני דקה. תראו איזו גבורה יהודית עילאית נדרשת כדי לכתר קשיש בחניון חשוך! תראו את האדרנלין של הפחדנים: חבורה של גברים צעירים, מלאי טסטוסטרון של שנאה, צורחים ״חמינאי של דורנו״ על אדם שברח מהנאצים כילד.
זוהי פורנוגרפיה של רוע. אם ברק היה מרים את המקל שלו, הם היו בורחים בצרחות ומגישים תביעת נזיקין תוך כדי ריצה. אבל הוא לא הרים. הוא קפא. והם? הם הריחו את הדם וחגגו את הניצחון של האפסים על הענקים.
ומיד מגיעה ״הסימטריה הקדושה״. המקהלה שזועקת: ״אבל חסמו את איילון! מה עם המדורות בקפלן?״. בואו נפוצץ את בלון הגזלייטינג הזה אחת ולתמיד: אין סימטריה בין פקק תנועה לבין לינץ׳. מפגין בקפלן חוסם כביש במחאה נגד שלטון והוא לא מחפש את הנהג בטויוטה באופן אישי. לעומת זאת, ציידי הטיקטוק בוחרים קורבן בפינצטה. הם לא חוסמים ״מרחב״ הם חוסמים בן אדם. הם חודרים למרחב האינטימי והמוגן ביותר שלו כדי להטיל אימה. מי שמשווה בין איחור לארוחת ערב לבין חרדה קיומית של זקן המוקף בריונים, הוא לא סתם עיוור, הוא שותף לפשע שמכשיר את השרץ כדי לישון טוב בלילה.
אבל האסון הוא לא הבריונים עצמם. יצורים כאלה תמיד זוחלים בביוב של כל חברה. הטרגדיה היא שהביוב הזה מוזרם היום ישירות לברזים שלנו בחסות הממשלה. מרדכי דוד ורועי סטאר הם לא ״עשבים שוטים״ הם חיות המחמד של הקואליציה. הבולדוגים שמשחררים בחצר כשלאורח יש דעה לא נוחה. תראו אותם באינסטגרם: מתחבקים עם שרים, מסתחבקים עם ח״כים, מסתובבים במזנון הכנסת כאילו הם בעלי הבית. וזה בדיוק העניין: הם באמת בעלי הבית.
החיוך של השר בתמונה המשותפת הוא תעודת הביטוח של הבריון. הוא אומר לשוטר בשטח: ״הכלב הזה הוא שלי. הוא מוגן. הוא עושה את מה שאני לא יכול לעשות כי יש לי עניבה״. זוהי הפרטת האלימות: הממשלה שומרת על ידיים נקיות ומניקור מוקפד, והמיליציות ברחוב עושות את העבודה השחורה. השר הוא המוח, והבריון הוא הזרוע.
יום יבוא וילמדו את התקופה הזו בשיעורי אזרחות (אם עוד יישאר מקצוע כזה). המורה יקרין על הלוח את התמונה של מרדכי דוד מצמיד עדשה לפרצוף של ניצול שואה, ולצדה את התמונה שלו לוחץ יד לשר בכיר. הוא ישאל: ״ילדים, מי בתמונה הוא העבריין ומי נבחר הציבור״ והתלמידים יביטו, ימצמצו ויגידו את האמת היחידה שנותרה: ״המורה, אנחנו לא רואים שום הבדל. זה אותו האיש בדיוק. רק החליפה שונה״.
השמש תכף תעלה על תל אביב. מרדכי דוד יקום בבוקר, יראה את הלייקים, יקבל הודעת וואטסאפ מאיזה עוזר פרלמנטרי שיכתוב לו ״חזק וברוך״ וירגיש מלך העולם. ואנחנו? אנחנו נקום לעוד יום במדינה שבה הבושה מתה, נקברה, ועכשיו רוקדים לה על הקבר בשידור חי.
אנחנו דוהרים לתהום ואין שום ברקסים. הנהג שיכור, והבריונים השתלטו על ההגה.
בוקר טוב ישראל. בהצלחה לנו.