אורין גנץ, אמא של עדן זכריה שנחטפה מהנובה ונרצחה בשבי:
אני נגד עונש מוות למחבלים,
ואסביר למה.
ייתכן שאני טועה, אבל גם יכול להיות שאני צודקת.
הפוסט הזה מיועד לאנשים שמוכנים לשמוע דעות אחרות ולהגיב בכבוד.
אם תשאלו אותי מה אני מרגישה ־
אני רוצה שכל המחבלים ימותו. כולם.
שלא יישאר מהם זכר.
חשבתי כך עוד לפני שמחבלים חטפו את הבת שלי והוציאו אותה להורג בעזה.
אין להם מקום בעולם הזה.
הלוואי שכולם ימותו, ויפה שעה אחת קודם.
תלייה. כיסא חשמלי. ירי. לא משנה איך.
אבל אז שאלתי את עצמי ־
איזו מדינה נהיה אם נתחיל לרכוש כיסאות חשמליים?
איזה אדם יעמוד מול אסיר קשור וילחץ על כפתור או על ההדק?
ואיך הוא יישן בלילה אחר כך?
זה לא ב־DNA שלנו.
לא כך בנינו את המדינה הזאת.
בנוסף קרה מקרה לאחרונה שחיזק את המחשבה הזאת.
המשטרה עצרה קרוב משפחה שלי.
שברו דלתות למרות שהיה מפתח.
הרסו בית שלם כדי למצוא “משהו”.
לא מצאו כלום ־ רק פנקס שיקים ודרכון.
לקחו אותו למעצר.
שם, במשך שבועיים ־
הרעיבו אותו.
לא אפשרו לו להתקלח.
השפילו אותו.
לא נתנו לו ליצור קשר עם משפחתו למרות שזה היה בהחלטת שופט!!
הוא יהודי, אבל קיבל יחס יותר גרוע ממחבל.
ואז שחררו אותו.
טעו באדם.
כששאלתי איך דבר כזה קורה ־ נאמר לי שזה חלק מהחמרת תנאי המאסר למחבלים.
ואז הבנתי משהו:
כשהמערכת מקשיחה את עצמה בשם הצדק ־
הקו מיטשטש.
והקשיחות זולגת גם אל חפים מפשע.
וזה הרגע שבו הבנתי:
עונש מוות אולי נשמע כמו צדק.
אבל המחיר המוסרי שלו משולם על ידינו.
זה לא פוגע רק בהם.
זה משנה אותנו.
השאלה היא לא מה מגיע להם.
השאלה היא איזה בני אדם אנחנו רוצים להיות.
הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.
אורין גנץ ❣️
מחברת הספר וההרצאה “לעוף עם כנפיים שבורות“