כשאדם מתאמץ להדחיק אמת לא נעימה, היא מתפרצת החוצה בפליטות פה
סיקור דבריו של השר מיקי זוהר, שידורי החדשות
מאת יוענה גולן
דיקטטורה זה דבר רע, אין על כך מחלוקת. אבל איך אומרים, אין רע בלי טוב: אם לא יהיו יותר בחירות, לפחות תיחסך מאיתנו ההתעסקות בנפיחת התעמולה היומית של חברי הממשלה. ובמקרה של ממשלתו של בנימין נתניהו, פליטות הפה המביכות כבר אינן בגדר נפיחה יומית אלא מצב כרוני של מעי רגיז (סליחה על התיאור הגרפי, אבל כשמדובר בקואליציה הנוכחית אין ברירה אלא לגלוש לדימויים מתחום הפרוקטולוגיה).
והנה הגיע שר התרבות והספורט, מיקי זוהר, כדי להזכיר לנו שמערכת העיכול הממשלתית הזאת אינה מפסיקה לייצר פסולת. לפי זוהר, טבח 7 באוקטובר אומנם התרחש תחת השלטון הנוכחי אבל "נרקם במשמרת של בנט ולפיד", משום שסינוואר ראה שמדובר בממשלה חלשה. הגיוני לגמרי: חמאס זיהה חולשה ולכן החל לתכנן טבח. ואז, כשעלתה לשלטון ממשלת ימין עוצמתית וגאה, הוא נבהל כל כך שהוא החליט להוציא את התוכנית לפועל. זו אפילו לא בדיה מתוחכמת או מניפולציה מושקעת – סתם חיבור רופף של כמה מילים. טבח, משמרת, חולשה, לא אנחנו, לא אנחנו, לא אנחנו.
החרטוט של זוהר מצטרף להיכל התהילה של בצלאל סמוטריץ', מירי רגב ואחרים, שעמלים בשבועות האחרונים להסביר לנו שטבח 7 באוקטובר לא כזה נורא, לא דורש חקירה, ובעיקר – לא באשמתם. "אמרת את שלוש המילים הכי חשובות", פירש בערוץ 12 הכתב המדיני ירון אברהם, "'ככל שמתקרבים לבחירות'. זה כל האירוע. כשזה היה קרוב לטבח, אז הייתה בושה והיה מצפון... ועכשיו, שנתיים וחצי אחרי, כמו שנתן אשל אמר, נעשֶה הכל כדי להשכיח את הדבר הזה".
דא עקא, מאמצי ההכחשה הם שמשמרים את האמת בכותרות. לא האופוזיציה הפכה את הטבח ללב המדמם של התעמולה אלא הממשלה עצמה, בהתעקשותה הכפייתית להסביר מדוע זו בעצם לא אשמתה. חבריה בורחים מאחריות במהירות כזו, שהם שבים אליה שוב ושוב במסלול מעגלי. בפסיכואנליזה קוראים לזה "שובו של המודחק": כשאדם מתאמץ להדחיק אמת לא נעימה, היא מתפרצת החוצה בפליטות פה, בחלומות, בנוירוזות, במחשבות כפייתיות. אחרי שהם יעופו מהשלטון, אולי יתפנה להם קצת זמן ללכת לטיפול.
לפני שלושה חודשים אמר זוהר שהוא תומך בהסרת המילה "טבח" מהחוק להנצחת 7 באוקטובר, וכינה את השימוש בה "התקרבנות". המחיקה הלקסיקלית נכשלה ולכן עברנו להזחה כרונולוגית: בסדר, אז היה טבח, אבל אין סיבה להיתפס דווקא למועד שבו הוא התרחש. "מאבק האדם בשלטון הוא מאבק הזיכרון בשכחה", כתב מילן קונדרה ב"ספר הצחוק והשכחה". ממשלת נתניהו מבקשת מאיתנו לשכוח; בבחירות הקרובות, כל מה שהציבור צריך לעשות הוא פשוט לזכור.