1972. דייוויד מורל, מרצה לספרות בפנסילבניה, יושב מול מכונת הכתיבה.
הוא לא לחם בוייטנאם. הוא קרא עדויות. ראיין חיילים שחזרו. שמע אותם מספרים בלילה.
הוא כתב ספר על אחד מהם.
ירוק כומתה. יחידת עילית. קרא לו ג׳ון ראמבו.
ראמבו חוזר למדינה ששואלת אותו "כמה תינוקות הרגת?".
הוא משוטט בעיירה קטנה. השריף מבקש ממנו לעזוב. אין לו לאן.
עוצרים אותו. בכלא מתחילים לגלח אותו בכוח. וזה רגע הטריגר. הוא חוזר לג׳ונגל.
מחסל מחצית מתחנת המשטרה. נמלט ליער.
הקצין שאימן אותו, סם טראוטמן, בא לעצור אותו.
בספר, מורל הרג אותו.
ראמבו, עם חתיכת דינמיט אחרונה, מנסה להתאבד. חלש מדי להדליק. טראוטמן יורה לו בראש. ראמבו מת. מרוצה. "מי שיצר אותו הוא היחיד שיכול להרוג אותו." זה היה הסוף שמורל כתב.
עשור אחר כך, סטאלון קרא את התסריט. אמר לא. ראמבו לא יכול למות וגם לא הקצין שלו.
צילמו שני סופים. הקרינו לקהל. הקהל שנא את הסוף של מורל. אמרו שהוא מרמז ש"הדרך היחידה של חיילים לחזור הביתה היא בארון".
החליטו ללכת על הסוף השני: ראמבו קורס בזרועות טראוטמן. בוכה. מספר על ג׳ואי, החבר שלו. ילד מצחצח נעליים בסיגון נתן לג׳ואי קופסה. הקופסה הייתה מלכודת. ג׳ואי פתח. פוצץ. "החתיכות שלו היו עליי. ניסיתי להחזיק אותו. הוא צרח אמא."
הסוף הזה הפך את ראמבו לפרנצ׳ייז מטורף, לא פחות מחמישה סרטים. מאות מיליוני דולרים. סמל תרבותי שלם. שם קוד ללוחם על חלל : ראמבו.
אבל.
ב1972, מורל כתב על משהו שעדיין לא היה לו שם. PTSD הוכר רשמית כהפרעה רק ב1980. שמונה שנים אחרי שהוא כתב את הספר. פרופסור לספרות ראה את זה לפני שכל הפסיכיאטריה ראתה.
שמונה שנים.
הקהל בחר את הסוף הנעים. מורל ידע את האמת. 58,220 חיילים אמריקאים מתו בקרבות בוייטנאם. מי שחזר? בחמש השנים הראשונות אחרי השחרור, סיכוי גבוה פי 1.7 להתאבד מאחרים בני גילם.
2026. ישראל. אנחנו חיים את זה.
כל אחד מאיתנו מכיר מילואימניק שחזר ולא באמת חזר. לא ישן. בודק יציאות חירום במסעדה. יושב גב לקיר.
תהיו ערים לרמבואים שמסביבכם.