בואו נודה באמת: במדינת ישראל יש מחירון חדש למוות, וכולנו פשוט מתביישים לקרוא אותו בקול.
אתמול בצהריים קברו בבית השיטה את מפקד גדוד 52. סגן אלוף. אבל אף נציג ממשלה לא הגיע. אף נציג קואליציה לא בא. אפילו זר פרחים מסכן הם לא שלחו.
למה? אולי כי בבחירות של 2022, רק 9.59% ממצביעי בית השיטה שמו פתק למפלגות הקואליציה. ובשביל תשעה וחצי אחוז, עם כל הכבוד, לא עוזבים את הבישולים לשבת, כן? זה פשוט לא משתלם. בשביל הנתון הזה אתה בקושי שולח אימוג׳י של לב שבור בקבוצת וואטסאפ.
ובינינו, מה הם איבדו שם? תארו לכם שאיזה שר היה מגיע. שמש, זיעה, ופתאום איזה קיבוצניק שמאלני היה זורק לו הערה. שואל שאלה לא במקום. אולי אפילו, השם ישמור, מאשים. ולמי יש עכשיו זמן לאשמה? הרי:
"יחד ננצח".
זה הסלוגן. מנצחים ביחד, אבל מתים לבד.
במקום לעמוד שם, הם השקיעו היכן שנוח. ציוץ מהדהד בטוויטר, פוסט נחמד בפייסבוק. טקסט שסיכוי גבוה שאף אחד מהם לא כתב, אלא איזה יועץ שבדיוק שכב תחת שמשיה בים ועשה הפסקה ממשחק פינג פונג. ״כאב עצום״ ״מלח הארץ״. שגר ושכח.
זאת בושה. זאת כפיות טובה. אבל בתוך הטירוף שהתרגלנו אליו, יש בזה היגיון קר. בבית השיטה הרי אין פעילי ליכוד שפוקדים אלפי מתפקדים. אף אחד שם לא ייגש לשיירה ויזרוק איזו מילה טובה לשרה או לביבי. והוא הרי עובד כל כך קשה, לא מגיעה לו איזו מילה טובה? נכון שמגיעה.
אז נהרג סגן אלוף במלחמה שהוא מתעקש להמשיך ולהילחם. אבל אתם יודעים מה אומרים שם למעלה, כשחוטבים עצים, עפים שבבים.
הבעיה היא שאנחנו כבר מזמן לא עומדים ביער. יש תחושה שכבר נגמרו העצים, ונשארנו רק אנחנו. השבבים.