ברומן העתידני "המנון ללייבוביץ", מאת ולטר מ' מילר, מתואר מסדר נזירים קתולי המתקיים במדבר אריזונה במציאות פוסט־אפוקליפטית, מאות שנים אחרי זמננו. בעקבות סדרת פורענויות שפקדו את האנושות, ובראשן מלחמה גרעינית, התפשטה בעולם תנועה אנטי־אינטלקטואלית קנאית. ספרים הועלו באש, ומלומדים נרצחו מכיוון שהם הואשמו בפיתוח אמצעי ההרס שהביאו חורבן על הציוויליזציה. בני אדם בכל מקום התגאו בהיותם אנאלפבתים פשוטים, "פשוטונים" (Simpletons). רק מסדר אחד של נזירים נטל על עצמו את המשימה לאסוף שרידים של ספרים וחיבורים כתובים, לשמר אותם ולהעתיק אותם. הוא נקרא "מסדר לייבוביץ" על שם מייסדו אייזק לייבוביץ, שנרצח על ידי פשוטונים.
אספסוף אנשי העתיד המתואר בספר מורכב מאנשים שאינם רק בורים לגמרי; חלק גדול מהם גם נושאים פגמים גנטיים חמורים, ויש להם שניים או שלושה ראשים וארבע או חמש עיניים. זאת המציאות הגרוטסקית שבתוכה צריכים נזירי מסדר לייבוביץ לטרוח על שימור הכתבים העתיקים והעברתם למקום מבטחים. הם הנציגים האחרונים של האנושיות בעולם שאיבד את צלמו הרוחני והגופני.
לעתים אני תוהה אם המציאות המתוארת ביצירת המדע הבדיוני הזו לא התממשה כבר מסביבנו. העולם עבר שינוי קיצוני, ונראה שרוב מוחלט של תושביו הם מעין פשוטונים — בורים המתגאים בבורותם, ואינם מסוגלים לקרוא יותר משני משפטים ברצף. בקרב ילידי התקופה שלנו קריאת ספרים הפכה לתופעה אקזוטית, ציפייה לא סבירה ואפילו מקוממת. רבים רואים בקריאה שריד אנכרוניסטי מעולם מיושן, שכבר אמור היה להימחות על ידי המהפכות הטכנולוגיות. אנשים העוסקים בכתיבה ובספרות נדרשים ללמוד כיצד לתווך את רעיונותיהם אפילו לאנשים שלא קוראים וגם לא יקראו. זה נתפס כדרישה פרגמטית וסבירה בעולם שבו רוב האנשים כבר לא קוראים.
בד בבד נעשים ניסיונות אפולוגטיים שונים להסביר מדוע קריאת ספרים היא נחוצה ומוצדקת גם במציאות העכשווית. מסבירים לנו שאנשים קוראים מצליחים יותר בעולם העבודה; מסוגלים יותר ליחסים בינאישיים; ומהווים אזרחים טובים יותר. חוקרים מאוניברסיטת ייל הראו אפילו שאנשים הקוראים בקביעות חיים בממוצע שנתיים יותר מאלה שאינם קוראים.
אבל כל הניסיונות האלה הם פתטיים, ולמעשה משפילים. אני מסרב, פשוט מסרב, להסביר לאנשים מדוע כדאי להם לקרוא ספרים. זה נראה לי עניין מובן מאליו, בסיס לכל שיחה שאני מוכן ליטול בה חלק. הניסיון להסביר מדוע יש צורך בקריאה דומה לניסיון להסביר לאותם מוטנטים עם שלושה ראשים מדוע לגיטימי שיהיה לך רק ראש אחד. ב"המנון ללייבוביץ" מתנהל ויכוח בין הנזירים אם יש להתייחס למוטנטים בתור בני אדם, אם כי האפיפיור מכריע לבסוף שהם ראויים ליחס כזה. גם בימינו המוטנטים הבורים ראויים בהחלט שנרחם עליהם, ואפילו שנקבל אותם לחברה האנושית ונעניק להם זכות בחירה; אבל בטח לא שנתרפס בפניהם.
חשוב לומר בכנות: בכלל לא בטוח שקריאת ספרים אכן תועיל לך בשוק העבודה הנוכחי, שלא לדבר על השוק הרומנטי. לא מן הנמנע שהיכולת הזאת מאבדת מתועלתה בעולמנו הטכנולוגי והקפיטליסטי, המופעל במידה הולכת וגדלה על ידי קוד מתמטי ולא על ידי לוגוס מילולי. עולם ההיי־טק והכלכלה התקדם מעבר לעידן הספר.
להיות אדם זה מיושן
חובבי ספרים שמטיילים בעולם העכשווי ייתקלו בתופעה מעניינת. בערים מפגרות מבחינה כלכלית, למשל אתונה או קולקטה, יש אינספור חנויות ספרים לכל הטעמים. לעומת זאת דווקא בערים עשירות כמו לונדון או ניו יורק חנויות ספרים נסגרות בקצב מהיר, או נבלעות בתוך תאגידים. רחובות שאיכלסו עשרות חנויות הופכים לשממת ספרים. נראה שהסיבה לכך היא שכיום ספרים הם פשוט לא מוצר רווחי מספיק בשביל לממן את שכר הדירה באותן ערים הדוהרות אל העתיד. חנויות ספרים הפכו לסממן של צורת קיום מעט מיושנת ובוודאי לא מעודכנת.
העיר תל אביב היא ממש ground zero של אותה דהירה לעבר הבורות. אם משווים את תמונת המצב לזו של לפני שני עשורים, נראה שהעיר עברה מוטציה קטסטרופלית. ככל שתל אביב מתפתחת ונעשית עיר מתוקתקת ומתקדמת, יש בה פחות מקום לחנויות ספרים ולספרים בכלל. זה נכון בפרט בנוגע לחנויות לספרים משומשים: מי שמחפש חנויות כאלה אמנם ימצא עדיין כמה צדיקים ששרדו, בעיקר באזור אלנבי; אבל עדיף שייסע ליעדים עממיים יותר כמו חיפה או ירושלים.
וכך גם בנוגע לקוראים. אף שתל אביב היא עדיין מרכז ייצור התרבות, הצעיר התל־אביבי הטיפוסי הוא מעין פשוטון — יצור המותאם כבר למצב הנוכחי של הציוויליזציה. בהתאם לכך הוא השיל בחדווה את היכולת לקרוא. לעתים מסבירים לך ש"ספרים זה טכנולוגיה מיושנת". אבל התל־אביבי הממוצע אפילו לא צריך אידיאולוגיה אנטי־אינטלקטואלית — זה פשוט לא משתלם לקרוא. תל אביב מוכיחה שאפשר להיות מתוחכם ומעודכן להפליא ובו זמנית בור ועם הארץ. מזמן התרגלתי להבנה שגם אם הבחור שיושב בשולחן הסמוך בבית הקפה מתקתק בריכוז על הלפטופ שלו, ומרכיב משקפיים אלגנטיים עדינים, יש סיכוי קלוש שהוא שמע אי פעם את השם פלובר.
"פשוטונים! כן! כן! אני פשוטון!... נבנה עיר ונקרא לה פשוטונעיר!" כך צועקים האנאלפבתים הגאים ברומן של מילר. בעולם רדיואקטיבי, יכול להיות שנוח יותר לאבד צלם אנוש. גם בעולמנו, ייתכן שהקריאה לא מועילה. ואף על פי כן הדרישה להצדיק אותה היא אבסורדית. ספרים זה אולי מיושן, אבל גם להיות בנאדם זה מיושן.
העובדה שקוראי הספרים הופכים למיעוט לא תצדיק לעולם את ההתייחסות אלינו בתור תופעת פרינג'. קריאת ספרים היא הבסיס לקיום אנושי סביר. היא התנאי לקיומו של מרחב ציבורי אנושי מודרני. יסלחו לי המוטנטים: אני לא מרגיש צורך להסביר למה במקום חמש עיניים יש לי רק שתיים.