ספרית הפנטזיות שלי

טוב, הנה סיפור אישי שחשבתי לגנוז אבל יש בו ערך ציבורי ועבר מספיק זמן, זה סיפור על איך הקצנה יכולה לפגוע באנושיות של האנשים הכי טובים שיש. תמיר ימיני, המתופף שהקים איתנו את טיפקס לפני כמעט ארבעים שנה - בן קיבוץ רוחמה, אדם טוב במובן הכי טוב של המילה, תמיד עוזר תמיד עם חיוך מבוייש, אפשר לסמוך עליו בהכל כל הזמן. כשתמיר חזר בתשובה הוא לאט לאט הפסיק לנגן איתנו ומוטי יוסף החליף אותו עד שהתפרקנו ב2008, כשהתקמבקנו ב2014 תמיר המקורי - כבר חרדי מגובש, איש משפחה בקהילתו - חזר לנגן איתנו - ריבענו את המעגל כדי לנגן איתו - למשל היו לו אוזניות משלו שבהן, כך הייתי צריך להסביר בכל מופע, הוא לא שומע את הזמרת (שירת נשים וכו...). הדבר עבד כמה שנים עד שתמיר ביקש להפסיק לנגן איתנו, הפך ליותר אדוק והקהל שלנו רוקד לא בהפרדה, אנחנו כמובן קיבלנו את זה ומוטי שוב נקרא לדגל - עם תמיר נשארנו בקשר - הוא היה בשבילנו "כבוד הרב", היינו קוראים לו להתקין לנו מזוזות בבית ובאולפן. יום אחד מוטי סיפר לנו שאמו על ערש דווי, לא נשארו לה כנראה ימים רבים וכדאי לנו לעדכן את תמיר, שיתכן ויצטרך להחליף אותו באופן חד פעמי בשני מופעים רחוקים בזמן שמוטי(משפחה תימנית מלאה תורה ויראת שמיים) יישב שבעה על אמו הצדקת. כשדיברתי עם תמיר - האיש הטוב - תשובתו השלילית היתה חדה וחלקה - תמיר העוזר תמיד - לא הסכים להציל אותנו - מוטי ישב שבעה בעודו מודאג ואנו נאלצנו להכשיר שני מתופפים שונים כדי שתמיר ישמור על הנהוג בקהילה שלו. לא לדאוג, בחברה של תמיר הסיפור הזה לא מלבין את פניו ודווקא מהלל את ההקרבה האישית והכלכלית שלו לטובת האידאל הדתי. אבל לי כחבר זה כואב למרות שמחלתי לו. אני רואה ומדבר איתו מדי פעם, נבוך, אבל אני כבר לא קורא לו לקבוע מזוזות, מזוזות אני כבר קובע בעצמי.