בשנה האחרונה עסקתי במלאכת הפרימה.
חוט אחר חוט. הרבה נקודות היסוס.
הרבה רגעי חרטה.
ברגע שהבנתי וחשתי שמלאכת התפירה לא צלחה בידי והחליפה
שעל מידותיה לא הקפדתי –
הבנתי שמיומנות התפירה לא תועיל לי יותר. ושכחתיה.
הפרימה נעשתה תחת שיקול דעת ובהשלמה מלאה.
פרימת זיכרונותיי.
התרת רגשותיי.
תהליך ניתוח בהכרה מלאה.
השתניתי.
לטוב ולרע.
בתקופת האחרונה אני נדרשת למיומנות חדשה. לגמרי.
מלאכת רקמה.
לעולם לא רקמתי ואני חשה לא פעם מבולבלת.
החוטים צבעוניים ,עוביים משתנה, אורכם לא ידוע.
ואני נדרשת ללמוד. צעדים ראשונים לגמרי.
רקמה אנושית מהיא.
המחשבות שלי נרקמות במקביל.
אני מוצאת את עצמי לא פעם מתלבטת –
צבע כחול כשמי הרקיע או ירוק כפני האדמה המוריקה לאחר הגשם? אדום עולה :) או צהוב שלנו....
ואני מאפשרת לך לראות את החוטים במלואם.
הראשוניות קוסמת ומפחידה אותי כאחד.
ואתה קוסם לי.לגמרי.