בבוקר ההוא, כשטיפסה רגלית אל הקומה השלישית של בניין משרדים ישן בהדר הכרמל, לא חשבה על ארגזי הקרטון שנערמו מחוץ לחדר הילדים. גם לא חשבה עליה, עומדת שם עכשיו אובדת עצות ונרגשת, מתלבטת מה כדאי לארוז ומה עדיף שיחכה עד לפעם הבאה, כי ברכב יש מקום רק לשישה ארגזים וגם זה בדוחק, וממילא בית לא עוזבים ביום אחד. לא. מה שהעסיק אותה היה החום הבלתי נסבל, שהדביק לגבה את השמלה השחורה שלבשה לקראת הפגישה עם עורך דין ברנע. בשעה שרכסה אותה חשבה שזו מעניקה לה מראה מאופק וקריר של יורשת אירופאית עשירה, הכי קלאסה, נניח רוזנת איטלקיה במונטה קרלו, אבל כל הקסם ההוא נגוז בשעה שרחקה מהשפעתו המיטיבה של המזגן, ומצאה עצמה מופקרת לחסדיו של אריג עבה ואטום, גיס חמישי, שברגע זה מרשת את גבה באינספור פלגי זיעה מביכים.
שום דבר טוב לא יכול לצאת מזימון בהול למשרדו של עורך דין שאת שמו לא שמעה מעולם. מה הוא רוצה ממנה. הפקידה שהתקשרה אתמול סירבה לפרט. "זה מסובך מדי. פשוט תבואי לפה וברנע יסביר לך הכל. אל תדאגי." והיא בכל זאת דאגה, אף פעם לא היו לה עניינים עם עורכי דין. ולמה אין פה מעלית, למען השם. בחדר המדרגות ערבל החום והציף החוצה את כל הסרחונות שנאצרו במשך שנים בתוך הקירות וברצפה, עשן סיגריות וקקי של עכברים ועקבות שתן אנושי, ומעל לכל שרתה איזו חמיצות קיומית שתלויה ועומדת בכל חלל שאינו מאוורר כיאות. היא כלאה את נשימתה, מנסה לעצור את הבחילה שכבר נסקה מהבטן אל הגרון, רק זה מה שחסר, שתיכנס למשרד בפנים מוריקות, או שתקיא כאן בחדר המדרגות, חשופה לכל מבט, אפילו בלי ממחטה או אפילו מפית למחות את קלונה. נאחזה במעקה לרגע, להשיב את נפשה, עוד ארבע מדרגות והיא שם. פתאום נפתחה דלת בתנופה, וגבר שמן פלבל בעיניו לקראתה, פלט את שמו, "ברנע", ולאחר שהות קצרה, הוסיף, מהוסס, "תגידי, את בסדר?"
כן, הכי בסדר, מלמלה, והוא הושיט ידו ללחיצה, והיא נאחזה בה מעט יותר מכפי שהיה ראוי, והוא מייד שם לב, בכל זאת אישה לא שברירית בעליל, וברנע, על שערו הבהיר המקליש ועל עפעפיו הכבדים ששיוו לו ארשת מנומנמת ששרתה אותו היטב, היה משועשע מאד מהסיטואציה, וחייך אליה חיוך מקסים כל כך, שראתה מייד מבעד למסך השנים את שובר הלבבות שוודאי היה בצעירותו. זה ניכר גם בדרך בה צעד, מוביל אותה פנימה לתוך משרדו – זו לא הייתה הליכה, הוא פשוט תבע בעלות על המרחב בעודו חותר קדימה. זה הרשים אותה. היא ניסתה לזקוף סנטר, להציג מראית עין של נחישות וכושר עמידה. צ'ארמר לא צ'ארמר, בכל זאת עורך דין, אל תשכחי את זה אף לא לרגע. המזכירה הגישה לה כוס מים צוננים ושאלה אם להביא לה קפה. זו עומדת להיות פגישה ארוכה, אם כך.
טאפט צהבהב על הקירות, ארונות תיקים בהרכבה עצמית. רהיטים מרופטים במידה. משרד לא גדול, אך מסודר ונקי מאד. מאוורר תקרה לבן הרקיד את האוויר בחדר. כל זה לא הסתדר לה עם הנעליים היקרות למראה שברנע נעל. עם שעון היד הממותג, היקר להחריד. פתאום קלטה, זו רק תפאורה! אחיזת עיניים! ברור שלקוחות יירתעו מלשכור את שרותיו של עורך דין שמקשט את משרדו בפריטי ריהוט יוקרתי, אוי ואבוי אם יתנאה בשטיחים עבים מדי. הלך עליו. במקום להקשיב לו, הלקוחות ילכסנו מבטים מודאגים לעבר יצירות האמנות על הקירות, יעסיקו עצמם בחישובי מכולת. לקוחות רגילים לא שוכחים לרגע מי מממן את כל הפסאדה, ראווה מכניסה אותם לאי-שקט. מצד שני, איש אינו רוצה לשכור את שרותיו של עורך דין לוזר. הוא חייב להיות בוזמנית גם מצליחן וגם צנוע. לא פשוט התמרון הזה. היא חייכה לעצמה חיוך קטנטן, כמעט בלתי מורגש, בדומה לחיוכי הניצחון הקטנטנים שהרשתה לעצמה כשידעה את התשובה לשאלת טריוויה שנשאלה בטלוויזיה. המחשבה שכל זה הוא בגדר תפאורה, הרגיעה אותה. חבל שאין לה פומית. וכובע קטן עם רשת מלפנים. וחליפת שני חלקים וחולצת משי. בצבע שמנת.
וכלב פודל.
אה, ומבטא דרומי מתנגן.
פתאום קלטה שהוא מדבר אליה.
המזכירה הכניסה קופסת קרטון ישנה מאד, על סף התפרקות, והציבה אותה בדיוק מולה. המונולוג של ברנע, כך הצליחה להבין מבעד להררי המילים שהצטברו בינתיים, קשר בינה לבין הקופסה, דרך קרובת משפחה רחוקה שנפטרה ערירית בחו"ל. "אחותה הצעירה של יעל, סבתך… זו שהתחתנה עם בריטי…לא, סליחה – התחתנה עם ערבי. ערבי נוצרי." מיהר לתקן את עצמו, כאילו שהיה אכפת לה מזקנות משתרללות בחסות מנדטורית עתיקה. עתה, משנחשף הסוד הגדול, קיוותה שהפגישה כבר קרובה לסיום, אולי עוד תספיק להגיע הביתה לפני שהצעירים יעזבו, ותמהר לאפות מגש עוגיות שקדים בטעם בית. אלה היו העוגיות האהובות על בתה, לבטח יימצא להן מקום באחד הארגזים. פתאום שמה לב שברנע קטע בדרמטיות את המונולוג שלו, משמע, הוא ממתין לתגובה כלשהי מצידה.
"כן, שמעתי על זה."
"והיא הורישה לך את הקופסה הזו."
"באמת? ומה יש בקופסה?"
תמונות ישנות בשחור-לבן. כלי תפירה. ספרי שירה קטנים מהמאה ה-19. מכתבי אהבה בצרפתית. אבנים טובות. צלמיות פריון. שבב עץ מהצלב הקדוש. תוכי גמדי מפוחלץ. לא, לא.
לא ולא. היא הסיטה את מכסה הקרטון.
בתוך הקופסה נצצו זוג נעלי אודם, כחדשות, עם פפיון קטן מודבק מלפנים, ועקב לא גבוה מאחור. הנעליים הבהיקו באור השמש והיו בעיקר מכוערות להפליא, אפילו מלכת דראג לא הייתה נוגעת בדבר הזה, חשבה. היא זיהתה אותן מייד וניסתה להסדיר את נשימתה באומרה לעצמה שזה רק חיקוי. אביזר בימתי. תהתה אם ברנע מכיר אותן. מאיפה שיכיר.
היא חתמה על כל הטפסים בלי לקרוא מה נאמר בהם, גם על הטופס שפוטר את ברנע ושות' מהאחריות לכל נזק עתידי שעלול להיגרם לה בשל הקופסה. לא התאפקה ושרבטה בזריזות סמיילי קטן חורץ לשון בצד. אישה בת חמישים צריכה להתפרק מפעם לפעם.
כשנפנתה לצאת משם, על סף הדלת ממש, קרא פתאום בשמה. היא הסתובבה.
"את יודעת איטלקית?"
"לא. למה?"
"לא יודע. פתאום חשבתי."
היא צחקה, והנעליים בקופסה נדמו פתאום הגיוניות.
בחוץ, בלהט זעמו של הרחוב המהביל, לא חשה שום דחף להתיישב ולמדוד את הנעליים. למען האמת פחדה מהן קצת. היא התלבטה מה עליה לעשות עכשיו. אולי פשוט תנטוש אותן על ספסל אקראי, אבל מה אם יגיעו לידיים לא מספיק אחראיות? אולי תעביר אותן לחזקתה של בתה, כמתנת פרידה ותשמרי-על-קשר, את שומעת? בכל פעם שתתגעגעי הביתה תנעלי את הנעליים, תקישי שלוש פעמים בעקבים ו… אבל רגע, היכן מצוי המקום שהיא תכנה בשם 'בית'? פתאום לא הייתה לגמרי בטוחה.
היא נזכרת בביתה הראשון, שלא היה ה-בית, אבל היה שלה ושלו. כמעט שלושים שנה חלפו מאז, והיא עדיין זוכרת כמה הוקסמה מכך שיש לה פתאום הול. הול אמיתי. היא זכרה את עצמה במטבח הקטן, מבשלת מרק ירקות בסיר שמיועד לשניים, בחוץ רועם חורף והיא שרה עם הרדיו בקול את "הגבירה בחום" בארבע אחר הצהריים. הייתה כל כך כל כך מאושרת אז. אולי לשם היא צריכה לחזור.
כאילו בלי משים היא נועלת את הנעליים והקסם הישן מתחולל. הן מתאימות לה בדיוק. זה מצחיק אותה, אישה לא צעירה ולא שברירית בשמלה שחורה גלימתית, מזיעה כמו בגיהנום, לרגליה זוג נעליים תיאטרליות כעורות להפליא. מה זה עלה בדעתה. ומה אם יעבור ברחוב מישהו שמכיר אותה? היא צוחקת עוד, כמעט בקול רם, ויש בצחוק שלה משהו מרנין. היא נושמת עמוק, מתרכזת, ונוקשת שלוש פעמים בעקבים,
אבל לא קורה כלום.
היא נושמת עוד יותר עמוק, ועוד יותר מתרכזת, ונוקשת, כל כולה נוקשת. ועדיין לא קורה כלום.
ולרגע המצח שלה מתקדר, ולרגע היא מתאכזבת ממש כמו ילדה קטנה, שכידוע זו האכזבה הכי מוחלטת בלקסיקון האכזבות השלם, ולרגע היא קצת נעלבת אפילו, אבל לא לזמן רב. היא אישה חכמה, ובראשה כבר מתנסחת על-המקום מחשבה צלולה מאד – הנעליים דייקו. הן לא יקחו אותך הביתה. כי את בעצמך הבית.
https://mirishacham1.wordpress.com/2015/10/22/%d7%91%d7%99%d7%aa/