*בחרתי להביא את המאמר הזה כי הוא כל כך כתוב מהלב שראוי שיהיה בין דפי בלוגי*
http://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4865322,00.html
הדבר היחיד שאני יכולה להגיד כרגע בוודאות על מאורעות השבועות האחרונים הוא שייקח לי עוד זמן רב לעכל אותם. הייתי כל כך עמוסה שעוד לא צפיתי בלוויה של סבא שלי. במהלכה הייתי כל כך מוצפת שהצלחתי לקלוט רק חלקי הספדים, משפט פה ושם – ואז דוד ד'אור שר את "אבינו מלכנו" בקול המלאך שלו ומחק את מעט יכולת הריכוז שעוד נותרה לי, ואין לי אלא לקוות שכשאשב לצפות בהקלטה לא אגלה שהפכתי פיזית לשלולית על הר הרצל.
אלפי אנשים הגיעו למרכז פרס להביע תנחומים. מכל הארץ, מכל המגזרים, הגילאים ושכבות האוכלוסייה. על ספה נמוכה בספרייה ישבו אמא שלי, ציקי,
ואחיה יוני וחמי, ותור השתרך מדלת הכניסה למרכז פרס עד לדלת הספרייה – אני מעריכה את זמן ההמתנה הממוצע בכ־40 דקות. התור היה שקט ונינוח, וסביבו בילינו רוב הזמן. שוחחנו עם אנשים, לחצנו ידיים, שמענו סיפורים. הקפדנו להוציא מהתור אנשים שהיה ברור שההמתנה קשה להם, דוגמת גבר מבוגר מאוד שהגיע שעון על המטפל שלו ועל מקל הליכה. "מרדכי!" אמא שלי קראה כשהתקרבנו. חבר ילדות של סבא, מתברר, בן 93 בעצמו.
בתור פגשנו וחיבקנו גם את קרובינו ומקורביהם של ההורים שלנו – במסגרת המפגש בין הפרטי לציבורי במעמד ניחום האבלים הלא־שגרתי הזה, נוצר גם המצב הסוריאליסטי שבו חברים קרובים עומדים 40 דקות בתור כדי לחבק חברה או חבר שאבא שלהם מת. וגם הם קיבלו הכל בהבנה, באהבה ובסבלנות.
רוב המנחמים והמנחמות ביקשו רק ללחוץ יד ולהביע השתתפות בצער ואת צערם שלהם. אחרים סיפרו על מפגש שהיה להם עם פרס והשפיע על חייהם. רבים הביאו מסמכים, תמונות, ציורים, תעודות ומכתבים שביקשו להעניק לארכיון מרכז פרס. הכל נאסף, קוטלג ונשמר.
בנוסף לאנשים הפרטיים שהגיעו, היו גם מפגשים קבוצתיים מרגשים במיוחד. הגיעה משלחת מקיבוץ אלומות, שבו אמי נולדה. וגם משלחת של 40 ראשי ונציגי רשויות ערביות, שהגיעה לא רק כדי לנחם אלא גם להביע את מחאתה נגד החלטת נציגיהם בכנסת שלא להגיע ללוויה. איזה פספוס. בשם המשלחת דיבר מאזן גנאים, ראש עיריית סכנין ואיש מפלגת בל"ד, שאמר: "שמעון פרס היה אבא של כולנו. אנחנו מרגישים מה שאתם מרגישים. מי שמחרים את הלווייתו עושה זאת על דעתו הפרטית בלבד ולא בשם הציבור הערבי. שמעון פרס האמין בשלום ושוויון. באנו בשמה של החברה הערבית, ואנחנו מתחייבים להמשיך לפעול לאורו למען השוויון והשלום המבורך".
הגיעה משלחת מהמכללה הערבית בחיפה. מנהל המכללה דיבר על הנחישות לקחת חלק בחברה הישראלית כאזרח שווה זכויות, למרות שלעיתים קרובות עד כאב היא אינה משיבה לו באותו מטבע.
והגיעה גם משלחת מתוקה של ילדי בית הספר "קוממיות" בפרדס־כץ. במסגרת פרויקט בתי ספר תאומים לספורט ושלום של מרכז פרס הם נפגשים לפעילות משותפת עם בית הספר ה"תאום" שלהם (במקרה הזה בית הספר היסודי "אלמוסטקבל" בג'לג'וליה). הם משחקים ומדברים. והפחדים, המחסומים והסטריאוטיפים מקבלים פנים ושמות– ונעלמים.
• • •
שוב ושוב שמעתי את הברכה "שלא תדעו עוד צער". לא תמיד קל למצוא מילות ניחומים, וזו אמירה מקובלת שהכוונה העומדת מאחוריה ברורה וטובה – אבל יש בה משהו אבסורדי. הרי נדע עוד צער. בהגדרה. כולנו עוד נאבד אנשים שיקרים לנו, נחווה פרידות כואבות, מפלות, אכזבות וכישלונות. הצער הוא חלק מחיינו. ויתרה מכך – אני לא חושבת שנכון לפלל לחיים נטולי צער. כי צער יכול להיות גם מורה נפלא – יש דברים שאפשר להבין רק בעקבות אובדן, כי יש בעוצמה של צער גדול משהו מזכך; מפגש עם התמותה של עצמנו שמזמין הסתכלות פנימית וחשבון נפש. וצער הוא גם הזדמנות – הזדמנות לנתינה, לרוך, לאמפתיה, למחילה, לאינטימיות משפחתית וחברית – במקרה המסוים הזה אפילו סוג של אינטימיות לאומית.
באחד הימים ניגשה אליי אישה עם תלתלים לבנים וסנדלים תנ"כיים. היא החזיקה את היד שלי בשתי ידיה, הישירה אליי מבט ואמרה: "שתדעו צער בעיתו".
"אמן ואמן", השבתי, ועיניי שוב מלאו דמעות.
"תודה לך", הוספתי, כי אני תמיד נפעמת ממילים מדויקות, וגם כי הייתה בהן תזכורת לעוד סיבה להכרת תודה: בסופו של דבר, למרות התחושה שהלך בטרם עת, האבל על סבא שלי בהחלט עונה להגדרה "צער בעיתו".
מי מאיתנו לא היה חותם על 93 שנות חיים מלאות בריאות ועשייה עד לרגע האחרון, ואחריהן פרידה מלאת חסד?
• • •
אבל במהלך השבוע הזה שבו התאבלנו על סבא שלי, נהרגו בכבישי ישראל חמישה בני אדם. משפחותיהם ידעו צער נוראי, שלא בעיתו. ילדים התייתמו, הורים שכלו, חלומות נגדעו, תוכניות לעתיד נמחקו, עשרות רבות של שנות חיים שלא יהיו נקברו לצלילי "אל מלא רחמים". וגם השמחות של מי שנשאר מאחור יוכתמו לעד בכאב, כי בחתונות המשפחתיות תמיד יהיה כיסא אחד ריק, ומעל בריתות וחגיגות מצווה ירחף זיכרון של מיטת תינוק מיותמת.
וחשבתי על צער בעיתו גם כשהגיעה אליי אפי, החברה הכי טובה שלי מאז כיתה א', שלפני 11 שנים, שבועיים אחרי שילדה את בנה, נזקקה בפתאומיות להשתלת כבד דחופה. גם הוריה המקסימים הגיעו לנחם אותי וגם את הוריי שליוו אותם בדרמה המטורפת ההיא, כשאיים עליהם צער מחריד שאינו בעיתו, והם נאלצו להטיס את בתם להשתלה בבלגיה כדי להציל את חייה, כי הסיכוי למצוא לה תרומה בזמן בארץ היה אפסי.
כמאה אנשים מתים בישראל מדי שנה בהמתנה להשתלת איברים, ועדיין רק כ־15 אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל חתומים על כרטיס אדי. סבא שלי חתם על אדי וציווה מפורשות שאיבריו ייתרמו ככל האפשר. ואכן קרניות עיניו נתרמו לאחר מותו – ועם פרסום דבר התרומה קפץ ממוצע החתימות היומי על כרטיס אדי פי ארבעה.
• • •
ושוב חשבתי על צער שלא בעיתו, כשביום הלפני־אחרון של השבעה נהרג רס"ן אוהד כהן נוב, טייס אף־16, בניסיון נטישה של מטוסו לקראת נחיתה בבסיס רמון בנגב, בשובו מתקיפה ברצועת עזה. בן 34, נשוי ואב לילדה קטנה, שציפה עם רעייתו לתינוק. עוד ילד שייוולד יתום מאב, עוד אישה צעירה שצירי הלידה שתחווה יהיו כאין וכאפס מול כאבי ליבה המתכווץ, כי הוא לא יחזיק לה את היד, ולא יצמיד שפתיים למצח המזיע שלה, והם לא יחלקו חיוך מלא פליאה נוכח נס הבריאה, רגע אחרי שהחיים שיצרו יחד יבואו לעולם. והגיע להם הרגע הזה.
• • •
שוב ושוב במהלך השבעה דחקו בנו מנחמים ומנחמות להמשיך את דרכו, והתחייבו לעשות זאת אף הם.
וחשבתי שכל יום הוא הזדמנות להמשיך את דרכו.
נמשיך את דרכו אם ננהג בכבישי ישראל בחרדת קודש, ונמגר את המגיפה־מעשה־ידינו של תאונות הדרכים.
נמשיך את דרכו אם נחתום על כרטיס אדי, ונפעל לחקיקה שהופכת תרומת איברים מצילת חיים לאוטומטית.
נמשיך את דרכו אם ניאבק כולנו כדי לקיים שלום בתוכנו.
נמשיך את דרכו אם באמרנו "כולנו" נתכוון גם לאזרחיה הערבים של ישראל, וגם לגר החי בתוכנו.
נמשיך את דרכו אם נבין שכולנו פה לתמיד – ישראלים ופלסטינים, וכל שכנינו מסביב.
נמשיך את דרכו אם נפסיק להתייחס למילה "שלום" כאל מילה גסה, תלושה מהמציאות, ונחזור להתייחס אליה כאל כותרת של תוכנית עבודה. תוכנית תובענית, שתדרוש אורך נשימה והחלטות כואבות – אבל אף אחת מהן לא כואבת כמו הורים שעומדים מעל לקבר של הילד שלהם.
נמשיך את דרכו אם דווקא בימים קשים אלה, נסרב להאמין למנהיג שמספר לנו שלעד נחיה על חרבנו.
וזה פחות קשה ממה שנדמה, כי עשינו את זה בעבר. כי ב־1977 סאדאת הגיע לירושלים, חלום הפך למציאות, וזה לא קרה מעצמו.
נמשיך את דרכו של סבא שלי אם נעשה הכל, ללא לאות, כדי שנוכל כולנו לדעת צער בעיתו. ולא דקה אחת קודם.
